אמהוּת

אני אמא כבר שלושה חודשים.

זו תקופה של למידה עצומה, הסתגלות, התגבשות. יש גם רגעים קשים. אבל אני מוצאת שהכי קשה לי – עם הביקורת. לפעמים אני ממש רוצה לברוח ולחיות על אי. לבד. רק אני, בעלי והילה. מוכנה להסתדר עם הכול בלי עזרה, אבל לא מסוגלת להתמודד עם הביקורת.

אהובי,

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין.

אני לא בטוחה שאתה מבין שבעקבות הלידה נפערה בינינו תהום. תהום שאולי לא תיסגר לעולם.

אני מבינה למה גברים ונשים הם כל כך שונים זה מזה, ולמה לעולם לא יוכלו להבין לגמרי אחד את השני.

אני לא מאמינה שעברה שנה…

אני יודעת שזה נשמע הדבר הכי קלישאתי לומר, אבל אני באמת לא מאמינה,

וזה לאו דוקא מהמקום המחוייך והרומנטי של אם מרי- פופינסית שמתרפקת על ימי האימהות הראשונים….

זה בא ממקום שיש בו (היום….) כיף עם האימהות, ויש בו הנאה מהילד, ויש בו את ההרגשה שהוא באמת באמת ה- אוצר שלי,

ואת הידיעה שהוא הכי הכי הכי שבעולם….:)

(איזה כיףףףף שהגעתי למקום שאני אומרת את הדברים הללו….)