אמהוּת

אהובי,

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין.

אני לא בטוחה שאתה מבין שבעקבות הלידה נפערה בינינו תהום. תהום שאולי לא תיסגר לעולם.

אני מבינה למה גברים ונשים הם כל כך שונים זה מזה, ולמה לעולם לא יוכלו להבין לגמרי אחד את השני.

אני לא מאמינה שעברה שנה…

אני יודעת שזה נשמע הדבר הכי קלישאתי לומר, אבל אני באמת לא מאמינה,

וזה לאו דוקא מהמקום המחוייך והרומנטי של אם מרי- פופינסית שמתרפקת על ימי האימהות הראשונים….

זה בא ממקום שיש בו (היום….) כיף עם האימהות, ויש בו הנאה מהילד, ויש בו את ההרגשה שהוא באמת באמת ה- אוצר שלי,

ואת הידיעה שהוא הכי הכי הכי שבעולם….:)

(איזה כיףףףף שהגעתי למקום שאני אומרת את הדברים הללו….)

מכירות את ההרגשה הזאת, שהחיים כבר פועלים מכוח אנרציה כלשהו, שהדברים- גם הטובים וגם הפחות טובים- הם פשוט ככה ואין ממש אמונה שמשהו יכול להשתנות?

זה יכול להיות בדברים שנותנים ביטחון, חברויות שאין לנו ספק שימשכו לנצח, ביטחון כלכלי שאין לנו ספק שהוא מצב קבוע ואין לנו פחד משינוי סטטוס, וזה יכול להיות בדברים פחות נעימים, נגיד, השבעה קילו שעושה רושם שלא משנה מה- הם כבר חתמו קבע על המותניים והישבן….או עבודה/ זוגיות שאני לא סובלת בה, אבל גם אין בה כבר אושר אמיתי, כיף או ריגוש כלשהו….היא פשוט שם….