להיות אישה אחרי לידה זה אומר לעבור טרנספורמציה רגשית, רוחנית ופיסית. זה אומר להתמודד עם מציאות של חוסר שינה, בדידות ומענה קטן לצרכים הפיסיים והרגשיים. זה אומר שלפעמים הלב מתרחב וכואב בו זמנית. כאן אנחנו מדברות על כל זה, ועוד. וגם את מוזמנת.
כשאמרתי לבעלי שנראה לי שמשהו לא בסדר איתי, הוא צחק עליי ואמר 'לכולם קשה, מה חשבת? שתינוק זה בובת ברבי שהולכים איתה לבית קפה?'
הוא ניסה תמיד לעזור, אבל העבודה דרשה ממנו שעות מרובות ואני נותרתי טעונה בבית.
יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.
נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.
תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.
הדיכאון יאובחן ויטופל, האישה תקבל כותרת, שם לאחוז בו עבור אותה תחושה נוראית עימה היא מסתובבת. הפסיכוזה על אחת כמה וכמה, זועקת עד כי אי אפשר להתעלם.
וחווית הדכדוך? וחווית העצבות שאולי תימשך מעבר לשבועיים? שקופה.
לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.
אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.
ואז שככה הסערה…
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה להצטרף לקבוצת ווטסאפ עם התכנים החדשים והזמנה לסדנאות,
או לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות