להיות אישה אחרי לידה זה אומר לעבור טרנספורמציה רגשית, רוחנית ופיסית. זה אומר להתמודד עם מציאות של חוסר שינה, בדידות ומענה קטן לצרכים הפיסיים והרגשיים. זה אומר שלפעמים הלב מתרחב וכואב בו זמנית. כאן אנחנו מדברות על כל זה, ועוד. וגם את מוזמנת.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.
נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.
תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.
הדיכאון יאובחן ויטופל, האישה תקבל כותרת, שם לאחוז בו עבור אותה תחושה נוראית עימה היא מסתובבת. הפסיכוזה על אחת כמה וכמה, זועקת עד כי אי אפשר להתעלם.
וחווית הדכדוך? וחווית העצבות שאולי תימשך מעבר לשבועיים? שקופה.
לא התאהבתי בה. רחוק מכך. מאד קשה להודות בזה, אבל חשבתי שהיא ענקית (בכל זאת 4.5 ק"ג…), מגושמת וקצת כעורה. ליד כל התינוקות הקטנטנים בתינוקיה היא נראתה פשוט עצומה, מלאה בכתמים אדומים של נימי דם שהתפוצצו מהלחץ, ואיכשהו לא מתוקה בכלל.
אז כמובן שאותו אינסטינקט אימהי מדובר נכנס לפעולה באופן מיידי. טיפלתי בה במסירות, דאגתי לכל צרכיה לרבות אלה שקשורים במתן חום וחיבוק אמהי, אבל לא הרגשתי את זה. היתה לי מלחמת התשה עם הנקה. דלקות, גושים, חום, גודש מטורף. לקח לזה כ- 8 שבועות להסתדר שבהם הייתי עסוקה בעניינים טכניים של מניעת כאב מעצמי תוך כדי האכלה. ההנקה היה נושא כל כך רגיש אצלי שניהלתי את המלחמה הזו רק כדי לא להפסיד בה.
ואז שככה הסערה…
אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.
אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.
אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.
אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.
אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.
התבקשתי להגיב להרצאתה של הדס כמייצגת את ה"שטח" דרך האתר שלי, 'נשים מדברות אמהות' שאליו כותבות נשים את מה שהן באמת מרגישות מתכנון ההריון ועד לאמהות וכמי שמלווה ומקשיבה לנשים אחרי לידה.
אני בוחרת היום לשתף את הדיאלוג הפנימי היום יומי שלי עם נושא התיוג של של קושי וסבל של נשים אחרי לידה כהפרעה נפשית הנקראת 'דיכאון אחרי לידה' ואת השאלות הפנימיות שעולות בי בהקשר הזה:
האם קושי וסבל גדול של נשים אחרי לידה הוא באמת פתולוגי?
האם ההגדרה של הסבל הגדול שאחרי הלידה כפתולוגי מסייע לנשים או אולי דווקא מחבל ברווחתן הנפשית ?
תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,
לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.
בהודעה ל – 052-2835020
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות