אחרי לידה

בכל בבוקר אני מתעוררת עם קצת כח ושואלת את עצמי האם כוחי יספיק לי היום?

האם יספיק לטפל בה? להאכיל, לחתל, לחייך, להרגיע, להתייחס אל ביתי? האם יהייה לי את הכח להעניק לה את היחס אשר היא ראויה לו היום?

האם יספיק כוחי לטפל בעצמי? לאכול, לדבר לעצמי, לחזק את עצמי, לדרבן, לשכנע את עצמי במילות עידוד לטפח תקוות ושאיפות להאמין קצת שעוד מעט זה יעבור, יגמר, ישתנה?

טוב, הרבה זמן שלא כתבתי ושוב אני מוצאת את עצמי בשאלה אחת גדולה- למה אני צריכה להעמיד פנים?????? למה אני צריכה לשחק אותה שהכול טוב ושהכול וורוד כשבתוך תוכי לא ממש מרגיש לי טוב ?

אז ככה, כבר 8 חודשים אחרי לידה בקיסרי לא מתוכנן ולא רצוי ועדיין לא משלימה איתו שזה קרה בקיסרי. אופס, לא הייתה ברירה, אבל מה עדיף? עדיף חיים חדשים שברוך ה' צוחק מחייך וגורם לאושר, אבל עדיין משהו פגוע בי ? האם אני בכלל ראויה להיות אימא האם מה שאני עושה זה נכון ועוד ועוד….

והכול מתי מתחיל חוזרים הביתה ומה עושים עכשיו הבעל חוזר לעבודה אימי שתהא בריאה גרה רחוק ממני אין מקום בבית שלה לארח אותי ואת התינוק כך שחוזרים לדירה המושכרת שלי ושל בעלי ומה שקורה זה שאני נתקלת ביום יום שעות שאני לבד אני עם הילד נטו איך אני מתמודדת אם זה?? עובר יום ועוד יום ואני עדיין לבדי מחכה שבעלי יחזור מהעבודה אף אחד לא מתקשר אף אחד לא מתעניין ומה אני אמורה להרגיש חוץ מבדידות? הרגשת דחייה? לשחק אותה שהכול וורוד?

כן, זה מה שעשיתי ונפגעתי. נפגעתי מזה שכמה שתהיה טוב עם המשפחה של הבעל, ככה ירחיקו אותך יותר. מישהו מהם בכלל חשב שאני זקוקה לעזרה בבית? מישהו בכלל חשב שאני לא מסתדרת לבד? מה פשעתי שילדתי בניתוח קיסרי? מה אני צריכה לבקש עזרה? כמות הפעמים שהייתי מתקשרת ולא הייתי מקבלת מענה כל כך רבה שנפגעתי שוב. כן, לא נורא. פעם ראשונה שנפגעתי זה קרה בניתוח ופעם שנייה שהתגלה לי שכאילו לאף אחד לא אכפת ממני ומה בעלי אשם??? זה לא הוא, זה המשפחה שלו.

"אמא טובה דיה"- ויניקוט טבע את המשפט הזה. כלומר, מה שמספיק לתינוק בשביל לצמוח ולהתפתח באופן תקין, הוא אמא טובה מספיק, כלומר אמא לא מושלמת, אך כזאת שתדאג לצרכים הפיזיולוגים והנפשיים של ילדה ותדע גם לעשות ולבצע אותם במינון. הוא הכיר בכך שאמא לא יכולה לספק לתינוק את כל צרכיו. לא "לחנוק" יותר מידי, לתת לתינוק לצמוח מתוך התסכול, מתוך הקושי ולא להיענות לכל צרכיו באופן מידי.

אך במציאות היומיומית האמיתית, זאת שאנחנו קמים אליה כל בוקר, זה לא תמיד ככה.

רגשות האשם בתור אמא מציפים אותי, איפה האמא המושלמת שכל כך רציתי להיות?

כשמתקשרים לשאול מה נשמע אני עונה ש"הכל בסדר" ועושה הכל כדי שקולי ישמע תקין… ואם אני בוכה באותו רגע שמתקשרים (אירוע מאוד שכיח) אז אני פשוט לא עונה…מחכה שזה יעבור וחוזרת למי שהתקשר…רק שלא יגלו…אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי…וחוץ מזה איך אסביר את זה? הכי יש לי תינוקת בריאה ושלמה בידיים– אז על מה לעזאזל אני בוכה??