אחרי לידה

יקרה שלי,

אני חושבת עלייך הרבה בזמן האחרון. רואה אותך מדי פעם באיזה תמונה מזדמנת, ושוקעת במחשבות.

אני מתגעגעת אלייך מאוד. אני חושבת שאף פעם לא התגעגעתי כמו שאני מתגעגעת אלייך. הגוף שלי כואב מרוב געגועים אלייך.

ואני גם מקנאה בך. בזה שאת שלמה עם עצמך, את חושבת שאת כל יכולה, את מאמינה בעצמך כל כך, מרגישה שאין דבר שיעמוד בפנייך, ושאת תגיעי לכל מקום שאליו תרצי להגיע. הכול פתוח והכול אפשרי בעינייך. את לא מפחדת משום דבר והכול "קטן עלייך".

אני אמא כבר שלושה חודשים.

זו תקופה של למידה עצומה, הסתגלות, התגבשות. יש גם רגעים קשים. אבל אני מוצאת שהכי קשה לי – עם הביקורת. לפעמים אני ממש רוצה לברוח ולחיות על אי. לבד. רק אני, בעלי והילה. מוכנה להסתדר עם הכול בלי עזרה, אבל לא מסוגלת להתמודד עם הביקורת.

מבוא: הטקסט הבא ממש "נשפך" ממני לפני שבוע, אחרי כמה ימים קשים שבאו אחרי תקופה די מאתגרת של אחרי לידה… כתבתי אותו לבעלי, כדי להסביר בדיוק מה עובר עלי, ואני חייבת להודות שאחרי שנפתחתי ושיתפתי, המצב השתפר, והגיעו ימים טובים יותר… ומנקודת מבט של שבוע אחרי אני מבינה כמה הטקסט קיצוני ומדאיג, אבל כנראה שככה באמת הרגשתי…