אחרי לידה

תופעות שונות שעלולות להופיע אחרי לידה: עצבנות, חוסר שקט, חרדה, עייפות ותשישות, נטייה לבכות בקלות, הרגשה של חוסר אהבה, עצבות, חרטה, אינסומניה ועוד. לרוב, בחברה, התופעות מוגדרות כדיכאון לאחר לידה.

בדרך כלל אלו תופעות מוכרות ה"מתיישבות" על חוסר איזון קיים, אך בעוצמות גדולות יותר, לכן יש נשים שחוות את התופעות הנ"ל ויש כאלו שלא. זאת אומרת, אשה בעלת נטייה להתעצבן בקלות יכולה למצוא את עצמה מתעצבנת בתדירות גבוהה יותר אחרי הלידה.

לא היה לי דיכאון אחרי לידה. אבל לדעתי הייתי ממש על הסף.

לא ידעתי למה אני נכנסת. שום דבר לא הכין אותי לזה. בעיקר אמרו לי לפני הלידה- תשני כמה שיותר. אז הכינו אותי ללילות ללא שינה. אבל מה עם כל השאר ??? תינוק חדש זו חוויה כ"כ ממלאת, ומכילה כל רגש אפשרי במנעד הרגשות…אשר הופכת אותי פתאום מאישה עם כל הצרכים שלה- לאמא.

קודם כל זה צרכי התינוק. אוכל, חיתולים, אמבטיות, חיסונים, רופאים, כביסות, עגלה, סלקל.

ואני עייפה, כל כך עייפה, אין לי כח להניק אותה, מעיזה לחשוב בליבי על הפסקת הנקה וחולמת על קופסאות של סימילאק, אני ממש רואה אותן מחייכות לעברי, והבקבוקים, יש כאלו בקבוקים יפים היום, וורדים, סגולים, פרחוניים אני חולמת לעצמי, ואז בזווית העין אני רואה אותה מסתכלת עליי דרך משקפיה השחורים וכאילו יוצאת לה מהספר וגוערת בי, "איך את מעזה ? בשביל מה הבאת ילדה לעולם אם אינך מתכוונת להניק אותה ? ובגלל מה ? בגלל עייפות ? איזו אגואיסטית, איזו דוגמה את נותנת ? ואת קוראת לעצמך דמות חינוכית?"

רוב חיי, כל פעם שחשבתי על הריון, התכווצתי, והחלה לכאוב לי הבטן. המחשבה על זה שיהיה בתוכי יצור שמתפתח ושאגדל לממדים לא טבעיים, הייתה לי מאוד לא נוחה. אני זוכרת שבעבודתי ראיתי נשים בהריון בחודש תשיעי ואמרתי שהן נראות כמו תנור – אוטוטו התינוק מוכן ויוכל לצאת.

טוב, זו באמת הייתה ראייה שונה. עד שהתחלתי לרצות להיות אמא…. אז הכל השתנה. כשראיתי נשים בהריון חשבתי שזה מקסים, וכשראיתי ילדים בסופר מחייכים אלי- רציתי אחד כזה משלי. שיקרא לי אמא ושיישב בעגלת הסופר ויאכל לחמניה ויזיל רוק ויהיה היצור הכי מדהים עלי אדמות.