אחרי לידה

רוב חיי, כל פעם שחשבתי על הריון, התכווצתי, והחלה לכאוב לי הבטן. המחשבה על זה שיהיה בתוכי יצור שמתפתח ושאגדל לממדים לא טבעיים, הייתה לי מאוד לא נוחה. אני זוכרת שבעבודתי ראיתי נשים בהריון בחודש תשיעי ואמרתי שהן נראות כמו תנור – אוטוטו התינוק מוכן ויוכל לצאת.

טוב, זו באמת הייתה ראייה שונה. עד שהתחלתי לרצות להיות אמא…. אז הכל השתנה. כשראיתי נשים בהריון חשבתי שזה מקסים, וכשראיתי ילדים בסופר מחייכים אלי- רציתי אחד כזה משלי. שיקרא לי אמא ושיישב בעגלת הסופר ויאכל לחמניה ויזיל רוק ויהיה היצור הכי מדהים עלי אדמות.

לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער.
כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי.

אפילו להחזיק אותו לא יכולתי מרוב שהייתי חלשה וכאבה לי נורא הבטן מהניתוח. יועצת הנקה הגיע אליי עם התינוק וניסינו להניק. הוא הצליח לינוק בדיוק כמה דקות ופתאום כאילו שכח לינוק. מוזר בהחלט.
יום למחרת הביאו לי אותו שוב. עם כאבי תופת בחתך הניתוח, אני מנסה לתפוס את הילד וכל תנועה שהוא עושה מכאיבה לי ברמות שלא יתוארו. נלחמתי ללא הצלחה. הדמעות התחילו לרדת מרוב כאב. ביקשתי שוב יועצת הנקה.