אחרי לידה
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
תדע שהיו בקרים שבכיתי ללא הפסקה, כי הבנתי ששוב נחתתי על אי בודד, ואני? מה לי ולתכנית הישרדות, או לריאליטי בכלל.
תדע שהיו ימים שהייתי כותבת לעצמי פרטים מזהים רק ליתר ביטחון, כדי שאם אשכח אדע לשנן מחדש
תדע שאני לא מושלמת, למרות שנשארתי שלמה.
תדע שעבדתי מאוד קשה על עצמי כדי להכין לך פסטה בשמנת ופטריות, לשתות איתך כוס יין, לחייך, ולענוד את סיכת ההצטיינות שהכנת לי. כי ידעתי כמה זה מרגיע אותך לחוות את ההצטיינות הזאת.
"כן… נולדה לך ילדה מהממת וכל מה שאת משחררת לפייסבוק זאת ההצהרה שאת ״באושר עילאי״, מצטלמת עם הבייבי/תינוקי (שמות פייסבוק לרך הנולד) וכל החיים שלך מלאים בדובונים, לבבות ושמחת אין קץ. אז בואו נפוצץ את הבועה השקרית הזאת למען אותן אמהות טריות שמרגישות שרק אצלן המצב שונה. קודם כל, ״חופשת לידה״ אינה חופשה! זו […]
קשיים, דילמות וסיבוכים- על זה אף אחד לא מספר. צריך מלא כוחות נפש ותעוזה להגיד ולהודות שאת צריכה עזרה. לא רק בלסדר את הבית וסוף סוף להתקלח בשקט. עזרה בלעבד את הלידה שעברת ולקבל את החיים החדשים. כמו מעבר מגן לכיתה א'.
התפקיד של דולה פוסט-פארטום הוא לייעץ, ללוות ולעזור ליולדת ובן זוגה בתקופה הראשונה של ההורות. כאשת מקצוע, אני יכולה להעיד שלא תמיד היולדת יודעת מה מפריע לה. ככל שהיא שומרת יותר בבטן, כך הריחוק בינה לבין המשפחה ובעיקר לבעלה גדל.
צמד מילים שאני מנחשת שלרוב הנשים מצלצל די מוכר.
זה מתחיל בנערותינו, שם נרמז או נאמר לנו מפורש, שאל לנו "לתת" את עצמנו, ומי שעושה כן בגיל שנתפש כצעיר מדי, מבססת לה בד"כ שם לא חיובי במיוחד.
ואז כשזה כבר "בסדר" לפי כללי החברה, זה צריך להיות בדרך מסוימת. כלומר עם מישהו שאוהבים, אחרי שכבר מכירים זמן מה ומחליטים יחד שזה נכון, ומתאים, ובשלים וכו' וכו' וכו' ושוב, מי שלא הולכת בדרך זו, כמוני למשל, ממשיכה או מתחילה לשאת את האשמה.
האמא הזו היא אדם בעצם. היא אשה עם רגשות ועם תחושות, עם חוויה כל כך עוצמתית שהיא עוברת, והיא זקוקה להכרה. היא זקוקה לאמא, אחות, חברה, בן זוג , שיהיו שם איתה, שיראו אותה, שיחזיקו לה יד ורק יקשיבו וזהו.
איכשהו נראה שקצת התבלבלנו, כל כך הרבה חוגים מקסימים, שעוזרים לאמא להיות עם התינוק, לראות איך הוא מתפתח, לגעת בו נכון, אבל שכחנו דבר אחד את האישה המדהימה הזו שנמצאת שם , זו שלפני רגע הפכה לאמא, ואולי מרגישה לבד, או בלבול, או אשמה, או קושי, וחוסר וויסות שנובע מעייפות ועוד.
ד"ר אראלה שדמי על ספרה החדש- "דרך אם": הספר "דרך אם" מציג אפשרות להתפתחות העולם על בסיס כלכלה הנתינה וכלכלת הקיום, כבוד לטבע וכל ברואיו, קהילתיות, מקומיות ורוחניות. כל אלו מובילים אותנו לחשיבה חדשה ומפתיעה, שלא תמיד קל לאמצה אך היא מתחילה להכות שרשים: גרעינים עירוניים, גינות קהילתיות, פסטיבל מידברן, קואופרטיבים, וויקיפדיה, שוק קח-תן ועוד ועוד – מבטאים את הכמיהה לסדר עולמי חדש ואת הצעדים ההולכים ומתרבים לקראתו.
ג'נט בלסקס עבדה עלי. ללא שום ספק. ברור שהיא לא התכוונה, ואני מאמינה בכנות שלה כאשר היא משכנעת אותנו הנשים שללדת טבעי, בלי אפידורל, חס וחלילה בשכיבה על הגב, זה הדבר הכי נכון. בטח לפמיניסטיות ראדיקליות כמוני, שלא צריך לשכנע אותן יותר מדי בכך שגם הליך הלידה עד כה עוצב על ידי גברים בדרך שנוחה לגברים. אני חושבת שזה נכון גם עכשיו.
אפשר לתאר
אבל רק את, שהָיִית
בצינוק, בשדה הקרב, בים הסוער
רק את יודעת
ששום תאור לא יספר את שעברת
יושבת, שוכבת, טובעת.
פחד הוא רגש, רגש לא נעים.
בחברה שלנו אין הרבה מקום לפחד. החינוך שלנו מושתת על גיבורים, גיבורי על, סיפורי גבורה ואומץ "והעיקר לא לפחד כלל". אבל במציאות, הפחד הוא רגש הקיים כחלק ממארג הרגשות שלנו ומגיע לו את הכבוד הראוי לו.
גם אם אמרו לנו לא לפחד, הרי יהיו מקרים בהם נפחד. כשאנו מפחדות מהפחד העולה בנו או מנסות להתנגד לו, רגשות קשים של אשמה מציפים אותנו ומתבטאים דרך עוררות וחוסר נוחות גופנית ודרך מחשבות על בריחה, רצון להימנע מהסיטואציה או תחושות של התנגדות.
הצל שלנו הוא תמצית כל מה שעצוב, מפחיד, כבד עלינו. התרבות עליה גדלנו מלמדת אותנו חוסן, התמודדות, גבורה. בכל חג משמעותי מדברים על המעבר מחושך לאור, מעבדות לחירות, על הניצחון והגבורה, על תבוסת האופל ועל כל המשמעויות המתלוות לכך.
עם כל המטען הזה אנחנו מגיעות אל אחד האירועים המכוננים בחיינו, אם לא המכונן שבהם- הלידה והמעבר אל האימהות. במקרים רבים אנחנו חשות שהמעבר שנעשה הוא דווקא מהאור אל החושך, מהחופש שלנו להיות ולהתנהל בעולם כפי שאנו רוצות, אל כבלי ההזנה הפיזית והנפשית של יצור חסר אונים התלוי בנו לחלוטין.
לפעמים אנו חשות את האור והחושך במקביל. זה מפחיד מאוד. הרי גדלנו לכך שלידה היא האור של חיינו, שאימהות היא הדבר המופלא בעולם, פלא החיים. האם בכל הפלא הזה יש בכלל מקום לצל? לאופל?
מבעד לדוק הערפל ומסך הבלבול, לאחר 3 שבועות של ניסיון לדיבור אימהות, ברור לי שלהיות אמא זה פרדוקס מורכב שכזה: דכדוך ובלבול מהול בצחוק ושמחה, סיפוק והתפעלות לצד תסכול ואכזבה, קסם ורוך לצד כעס ומועקה, מסירות וחמלה לצד פחד וחרדה, חולשה וחוסר אונים ויחד איתם גם גאווה ועוצמה, חיוך ממיס לצד נשיכת שפתיים. כולם דרים בנפש יחדיו. מתגוששים, לפותים בידיים קפוצות, שנרפות לפתע כשיד קטנה אוחזת באצבעותיהן.
ראיון אישי צפוף עם הילה שרעף גלסר, יוצרת ושחקנית ההצגה 'יומן הריון', על חופש, דיכוי, הורות, הגשמה ומה שביניהם.
בתחילת שנות נישואינו חברים עזרו לי לשים לב שיש בעייתיות בקשר שלנו ושבעלי לא מתנהג אליי יפה.
הלכתי לייעוץ (בעלי לא הסכים לבוא בשום אופן) וזה עזר לי מאוד.
היועצת עזרה לי להבין שיש פה אלימות רגשית -מילולית.
הלכתי אליה תקופה וזה מאוד עזר וחשבתי שזהו, נגמר עלינו על דרך המלך…
מה שקורה עכשיו זה שהכול דבש, באמת, חוץ מזה שבערך פעם בחודש (לפעמים יותר לפעמים פחות) יש התפרצות זעם שתמיד נובעת מטעות שעשיתי או שגרמתי לה.
נשות מקצוע מתחומים טיפוליים שונים מביאות את נקודת מבטן הייחודיות על התמודדות אחרי לידה בתגובה למקרה אופייני של אישה לאחר לידה רביעית, מעל גיל 35 שחווה קושי רגשי לאחר לידה:
בתקופה האינטנסיבית של חודש אחרי לידה, כאשר החלק האימהי מפותח במיוחד ודוחק הצידה את שאחר החלקים (המפותחים) שבתוכה, היא מגלה אי נוחות, בלבול וחוסר וודאות לגבי מתי האינטנסיביות הזאת תיגמר והיא תוכל לחזור לעצמה, לממש את עצמה, לחזור לעבוד, וליהנות מדברים שקשורים רק אליה. עלו בה השאלות 'האם זה היה שווה את זה?', למה הייתי צריכה את זה בכלל?', יחד עם בהירות שביתה רצויה ואהובה עד מאוד.
היא בת שנה. וגם אני בת שנה. אני כבר שנה אמא. שנה. וואו… מילה אחת, קצרה. שנה. זה הרבה או מעט? אני לא מצליחה להחליט, ואולי גם לא צריך. אבל מרגישה צורך לסכם, לכתוב. בשביל מה? כדי להבין, כדי לשתף, כדי לארגן את המחשבות. כדי לבכות תוך כדי.
אז יש לי ילדה מהממת, בתי הראשונה והיה לה יומולדת שנה לפני כמה ימים. והנה שוב, גם פה, אני מדברת קודם כל עליה. אז זהו שלא, הפעם אני עושה פניית פרסה ובלי יותר מדי רגשות אשם מדברת ע ל י י.
בדרך כלל אני אישה שמחה, מאושרת, חיה בעולם בתחושה שהשמיים הם הגבול עבורי
ושקבלתי קלפים טובים בעולם הזה: אני בת בכורה להורים צברים, מוקפת במשפחה גדולה ואוהבת, תמיד היו לי חברות טובות, ידעתי ללמוד ולהתקדם בחיים, היו לי רומנים ובני זוג, אני נראית די טוב ואפילו הגשמתי את כל חלומותיי הגדולים כמו טיולים, אהבה וזוגיות, ילדות, קריירה.
ואני יודעת לראות את כל זה. יודעת לראות את כל הטוב והשפע בחיי.
אבל היום החלטתי באומץ רב לנשום ולהתבונן , אולי זה לא מעשה חכם לעשות חודשיים אחרי לידה.
איך אפשר לעזור ולגשת למישהי שנראה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה? יפעת פרס שואלת.
אני זוכרת שזה אחד מהרגעים שפחדתי מהם לפני הלידה
להיות בחופשת לידה, להרגיש מתוסכלת ועצובה.
לפני 8 שנים אחרי הלידה של הבן הבכור שלי, זה הפחיד אותי.
הפחיד אותי להיות עצובה, הפחיד אותי להרגיש לבד.
הרגשתי שזה לא בסדר.
עשיתי הכול כדי לא להיות עם זה.
לברוח מהלבד הזה.
שמי לי- יש לי ארבעה ילדים מופלאים- אמילי -6.5, קים- 5, מיה -3, וליאם (הגוזל הקטן)- 1.5, יש לי כלבה משגעת ובעל מקסים, ויש לי דיכאון שאחרי הלידה!
אני רוצה לספר לכן מהחוויה האישית שלי עם מה אני מתמודדת
זה ממש לא מה שחשבתי. לידה שנייה, ילד שני.. אני כבר אמא מנוסה. ואני אמא טובה. אני יודעת את זה. ילדה בת שש וחצי שעד כה הייתה ילדה יחידה, קיבלה ממני את מאת אחוזי תשומת הלב, ולא היה דבר שלא סיפקתי לה מבחינת הקשר שלי ושלה. ילדה מאושרת, בריאה, חכמה, חברותית, עם אינטליגנציה רגשית כה מפותחת שאפילו הגננות והמורה הבחינו בזה. אני אמא טובה.
אז מה קרה? למה עכשיו, דווקא בסיבוב השני – אני מרגישה לא מוצלחת? איך נהייתי אמא עייפה, מותשת, מתוסכלת, כועסת רוב הזמן על כולם ועל סף לחזור לציפרלקס. עד שסופסוף אני מצליחה להניק.
ראיון אישי עם יעל בשור מחברת הספר "להיפרד לפני שמכירים" על הלידה שקטה שעברה. הנה חלק מהראיון:
"מצד אחד, אני רוצה לעודד ולומר שעם הזמן, הדברים מסתדרים, אפשר לנשום ולהתמודד. מאידך, נשים שנמצאות מיד אחרי לידה שקטה, לא מסוגלות לראות מה יהיה בעוד 'זמן', הן נמצאות בשיא הכאב, האבל, הבלבול, הכעס. לומר להן 'יהיה בסדר' זה בדיוק סוג הדברים שלא אומרים כי מי ששם, צריכה להיות בכאב ובאבדן. אין לי בעצם מה לומר כדי לעודד ואני גם חושבת שאין איך לעודד, ולרובינו קשה להיות במקום שבעצם אין מה לעשות. נשים שחוות לידה שקטה צריכות שיקשיבו להן, שיהיו אמפתיים לכאב שלהן ולא שיגידו להן שיהיה בסדר. (אני מתייחסת לנשים כי זה אתר ייעודי לנשים, הדברים נכונים לא פחות לגברים כי להם גם אין באמת מי שיקשיב והם עוד צריכים 'להיות חזק בשביל האשה')".
אתמול הייתי בהרצאה של ד"ר אורנה דונת על הבחירה שלא להביא ילדים לעולם ועל חרטה באמהות. במשך ההרצאה, אחריה וגם עכשיו אני נשארת עם תהיות, מחשבות שמסתובבות לי בראש, אז מנסה לפנות להן מקום דרך הכתיבה.
אורנה היא חוקרת מתחום המגדר שבחרה שלא להביא לעולם ילדים. את עבודת התזה שלה היא עשתה על נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם ואת הדוקטורט על החרטה באמהות
הפוסט (פארטום) מאיים לבלוע אותך אליו
כמו תנין ענק
שפותח את לועו
התינוקת שלך בולעת אותך
עוד קצת
ועוד
ומה נשאר ממך
חלקים חלקים
פזורים פזורים
מחפשים להידבק מחדש
ולהרגיש שוב אסופים.
מחקרים עדכניים מראים כי אחת מכל עשר נשים תסבול מדיכאון לאחר לידה. למרות אחוז גבוה זה וחרף העובדה כי שיעור הנשים המאובחנות כסובלות מדיכאון לאחר לידה עולה התחושה הרווחת בקרב מטפלים היא כי נשים רבות אינן מקבלות את הטיפול לו הן זקוקות. נראה כי בין הסיבות לחוסר פנייתן של הנשים לקבלת הטיפול עומדת ההנחה […]
אני רוצה קריירה, רוצה להיות עצמאית, שוויונית, מרוויחה ומתקדמת.
באותה נשימה רוצה להיות אמא- מחבקת, מנשקת, משקיענית.
אני רוצה להצליח בעבודה ולעשות את הדברים כמו שצריך ולא לחפף
ובאותה נשימה להספיק להגיע לגן בזמן.
אני חמישה חודשים אחרי לידה. חודש וחצי לאחר הלידה החלו תופעות קלות של דכאון וחרדה מוגברת. חרדה בעיקר שקשורה בבריאות וחולי. אני מניקה. הפסיכאטרית רשמה לי כדורים נוגדי חרדה ודכאון בשם לוסטרל. שוחחתי עם המכון הטרטולוגי שאמר שהכדורים עוברים בחלב בכ 2%. הייתי רוצה לדעת האם יש אמהות מניקות שחוו התקפות חרדה ונטלו את הכדור הזה. ובכלל.. לדעת מה מרגישים אחרי נטילת הכדור הזה ?
כשאני פוגשת בעבודתי נשים אחרי לידה (בדרך כלל בטווח של עד 3 חודשים לאחר הלידה) במרפאות בהן אני עובדת כאחות, ישובות על כיסאות ההמתנה, עם תינוקותיהן או בלעדיהם, אני ניגשת בטבעיות לאישה ושואלת אותה: "מה עם הדיכאון והעצב שלך? האם עודם תופסים חלק נרחב מיומך או שהם כבר בדרך ללכת?"
אשתדל לדלג על ה"מה שלומך" הסתמי ובר ההתחמקות בדמותו של ה"בסדר" המחרה מחזיק אחריו באופן אוטומטי פה בארצנו. אגש ישר ולעניין.
בחודש הראשון היה קשה הלילות הלבנים ההתארגנות לחיים החדשים אבל עם הזמן למדתי להסתדר עם הטכני וברמה הרגשית האמנתי שזה יסתדר עם הזמן (על אף שאני אשת מקצוע מתחום בריאות הנפש ). חזרתי לעבודה והייתי גיבורה ממש. לפני כשבועיים נחת עליי גל של עצב ששוטף אותי כל יום מחדש, הרמה הטכנית לא מספיקה להדביק את הרמה הרגשית. אני חשה מנוקרת כלפי החיים ובמעיין יאוש עצום. אני רוצה לחייך וליהנות מהתינוקת ומבעלי ומכל מה שכל כך אהבתי קודם אבל לא מצליחה.
כשהייתי בהריון בשבוע 22 הגעתי לרופא בסניף מכבי לעשות סקירת מערכות שנייה. כל החוויה איתו לא הייתה טובה מהרגע הראשון. הוא התחיל את הבדיקה, עבר על האיברים ואז התעכב ברגליים. הסתכל מהזווית הזו, הסתכל מזווית אחרת, הקפיא את התמונה כמה פעמים. זה נמשך דקות ארוכות עד שאמר – יש משהו ברגליים, אני מנסה להבין מה אני רואה. ואני בתוכי אמרתי "יאללה, הכל בסדר, שיסיים כבר". אבל לא. הוא המשיך ככה עד שאמר לנו שנדמה לו שהוא רואה קלאב פוט והסביר שזה מצב בו הרגליים פונות פנימה, וזו לא בעיה גדולה – פשוט מסדרים את זה עם גבס ונעליים מיוחדות.
ובלי משים, הכל עובר לטיפול חוץ.
הפחד מקצב התפתחות הילד – עוד כלים, מומחים שונים
הפחד שלא אגשים את החלום- קואצ'ר או מאמן שידחוף אותי, או לחלופין.. בכלל לא להודות שיש לי חלום
הפחד שהילד יצא תלותי- נוזפת בו ודוחפת אותו מעל רגלי ברגעים הקשים. שיתמודד.
התינוקת שלי כבר בת חצי שנה. הדיכאון שיש לי אחרי הלידה רק מעמיק … לא סובלת את עצמי. לא סובלת את בן זוגי והצרחות של התינוקת שלי האין סופיות גורמים לי לשנוא גם אותה לפעמים, מה שגורם לי לרגשות אשם מטורפים כשאני מרגישה קצת יותר טוב.
יש לי עבר ארוך עם דיכאון, ציפרלקס וחוסר רצון לחיות. כרגע אני חייה באפלה. חרדות קשות על התינוקת שלי
הולדת תינוק היא מאורע משמח- אבל היא גם לא.
גם כאשר התינוק נולד באופן רצוי עם המון ציפיות ותכנונים, לידתו לא מביאה רק שמחה ואושר, אלא גם עצב, קושי יומיומי, חוסר הנאה, עייפות בלתי נגמרת, התנפצות פנטזיית האמהוּת, אובדן הזהות הקודמת, רצון לא ממומש להיות לבד, העדר הנאה מהתפקיד האימהי, העדר אהבה כלפי התינוק, הבנת חוסר השוויון בין המינים, כעס וקנאה כלפי בן הזוג ועוד המון חלקיקי חוויות ותחושות שמפתיעים בהגיעם, כי לא ידענו שהם אמורים להופיע, הרי למדנו שאמהות היא הגשמת הייעוד הנשי, מלאה באושר ושמחה.
כששואלים אותי איך זה לחזור לעבוד אני אומרת "בסדר".
לאנשים קצת יותר קרובים אני אומרת "קשה".
אני לא רוצה להעיק, אבל אם באמת יכולתי לפרט ולהסביר, הייתי מספרת שזה ממש קשה לחזור לעבודה ושלא הייתי מוכנה לכמה זה יתיש אותי, אפילו יותר מאחרי הלידה.
מהרהורי ליבי :
היי.
היי.
מי את?
מישהי.
אה. ומה שלומך?
קשה.
שמה?
אני פה עם הבת שלי, מחכה שהיא תירדם.
אה. מה קשה?
אני רוצה לצאת מהחדר והיא לא נרדמת.
אה. מה יש מחוץ לחדר?
שקט.
אה. אבל גם בחדר פה שקט.
כן. אבל אני לא יכולה לעשות כלום.
ומה תעשי מחוץ לחדר?
אנוח קצת.
בשעה 20:30 אני משכיבה את איילה ונכנסת לעשות אמבטיה.
הנה אני יכולה לנשום, היום שלי מתחיל.
אני כבר פחות מתביישת לומר, כן, אני זקוקה להמון זמן לעצמי. אני זקוקה להמון שקט והרבה מאד מרחב.
חושבת לי איזו מין אמא אני, שלאחרונה בעיקר מחפשת שקט, שיעזבו אותי כבר, שכולם רוצים וצריכים ממני משהו ורק שלא יפריעו לי.
יש רגעים מדהימים באמהות אבל הרבה פעמים אני כל כך זקוקה לזמן לעצמי, לבד, שקט טהור ורחוק…
איפה אני ואיפה הפנטזיה של פעם, של אמא כזאת שהילדים ממלאים את חייה.
אני קצת כועסת וקצת מבינה.
אני אם לשני תינוקות -בני שנה ושנתיים ואופס, גיליתי שאני שוב בהריון! (אני בחודש שביעי). הוריי גרים רחוק ממני ומשפחתו של בעלי לא נרתמים לעזר כלל.
אני מוצאת את עצמי מצד אחד כועסת על כולם על כך שאמא שלי לא באה לעזור ומשפחתו שגרה קרוב לא תומכת. ומצד שני מבינה- זה לא בעיה שלהם המצב שאני נמצאת בו כרגע (רושמת 'אני' ולא 'אנחנו').
אז מה שלומי? מכל מיני בחינות – החיים יפים. מאוד. צומחת, גדלה, באמת דברים טובים ומפליאים קורים. ויש מקום אחד, שלי, שבו לא יפה, לא טוב כל כך בכלל. כבת להורים גרושים, שכל חיי ראיתי רק כמה הם לא מסתדרים, כמה הם קשים אחד עם השני, כמה אפשר להרוס בית, בכל מיני דרכים, הצלקת […]
רע לי, פשוט רע לי. מרגישה כמו לביאה בתוך כלוב קטן, הולכת הלוך ושוב, אין מקום להסתובב, אין מקום לשאוג את השאגה העצורה בתוכי. בא לפרוץ החוצה, להשתחרר מהכבלים והסורגים, לצאת למרחבים ולא לחזור. וכמו לביאה, באינסטינקט הכי בסיסי והכי חייתי, לקחת בשיניי את הגורות יחד איתי. לרוץ איתן ולא לחשוב. פשוט לרוץ, להשתחרר, […]
השלישייה מציגה את עצמה אם ביולוגית, אב ביולוגי, ואם נושאת.
העיניים מדברות על קשר חזק, בריא, תומך, מכיל, מקבל ונותן אמון וביטחון. כל מה שאישה בלידה צריכה.
בחדר קטן אישה נושמת, אמא מעסה את הגב, אבא מחזיק את היד.
ניסיון לחזור למעגל התעסוקה, גיליתי כמה קשה לתמרן בינך לבין הקריירה שקוראת לי, בין הרצון להגשים את עצמי, להרויח, להיות עצמאית ולא "עוד אישה שבעלה מפרנס אותה" לבין החום המתוק והצמרירי שהוא את. מצאתי את עצמי נסחבת בין ראיונות מתישים, מנסה להתגמש מצד אחד ומצד שני לא לוותר על השהות איתך.
ערב ההמלטה היא דרשה (וגם קיבלה) הרבה תשומת לב, התרפקה והתחככה עלינו, יללה ובדיעבד התרגשה (?), ציפתה, מילאה מצברים והפיגה חששות, הרבה מגע היה שם…הרבה שיחה.
למחרת הופיעה בדלת (היא בחרה להמליט בארגז הקומפוסט בגינה) בלי הבטן, מרוטה, רעבה וסהרורית. קיבלנו אותה בהתלהבות ואני כמעט בכיתי ונשאתי נאום חגיגי והרעפתי תשבוחות אמהיות על ראשה השעיר. היא היתה עסוקה בלחדש כוחות..
ומאז אני עוקבת אחריה, יומיום, בהתפעלות ולומדת ממנה איך צריך להראות פוסט פרטום בריא
הרתיח אותנו הרעיון שנשים מעדיפות להישאר בבית מאשר להניק במרחב הציבורי, רק בגלל תגובות הציבור. לטעמנו זו בדיוק הדרת נשים, יותר מכל קווי המהדרין, והחזרת האשה לתפקידה המסורתי בבית – מגדלת את הילדים.
לכן פתחנו עמוד פייסבוק בשם "חופש ההנקה", ותכננו מדבקה שתופץ בבתי עסק המכבדים את חופש ההנקה.
שמונה ימים אחרי לידה.
עם עייפות מטשטשת חושים,
היא מקהה את מוחי והכל נהפך לכתמים.
על הרצפה כתמי לכלוך מטרידים
בסדין כתמי פיפי של תינוקת זעירה
"היא ארוכה מדי לשולחן הזה" אמרה.
לא התאפקתי ותיקנתי אותה שהשולחן קצר מדי עבורה, הכל עניין של השקפה. הצעתי שתשכיב אותה באלכסון וזה פתר את הבעיה – בביקור הבא גם האלכסון יהיה אסון..
החזקתי את ביתי וחיכיתי בחוסר סבלנות לגזר הדין שלא אחר לבוא.
"היא שמנה" אמרה האחות.
מעליבה שכזאת, חשבתי לעצמי. רציתי לומר לה שכל מי שנוכח בחדר הזה לא רזה במיוחד, אבל פחדתי שהיא תתנקם בי דרך מחט החיסון, אז ויתרתי.
מקום זה מיועד להמלצות אישיות על מעגלי אמהות אחרי לידה.
מעגלי אמהות אחרי לידה, שנקראים גם קבוצות לנשים אחרי לידה, הן קבוצות שמטרתן הוא להיפגש בזמן חופשת הלידה (יחד עם התינוקות) ולשים את האמא במרכז, על חוויותיה, תחושותיה והתמודדויותיה בתקופה המיוחדת אחרי הלידה.
אני מדגישה שהכוונה היא רק לקבוצות שמדברים במפגשים על האמהות בלבד (לדוג', על אמהות וקריירה, רגשות אשם, חווית הלידה ועוד) ומועברים על ידי מנחה מקצועית קבועה אחת, ואין הכוונה להתארגנויות שונות של נשים אחרי לידה שיש בהן הרצאות מתחלפות או סדנאות שמתמקדות בתינוקות (לדוג' עיסוי תינוקות, שינת תינוקות, האכלת התינוק וכד') או להתארגנות של חברות ללא הנחייה מקצועית.
אז אם היית במעגל או קבוצה כזאת לנשים אחרי לידה, את יותר ממוזמנת להמליץ עליה.
כשאמרתי לבעלי שנראה לי שמשהו לא בסדר איתי, הוא צחק עליי ואמר 'לכולם קשה, מה חשבת? שתינוק זה בובת ברבי שהולכים איתה לבית קפה?'
הוא ניסה תמיד לעזור, אבל העבודה דרשה ממנו שעות מרובות ואני נותרתי טעונה בבית.
יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.
ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.
מינון יתר של אמהוּת.
כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.
לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.
נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.
תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.
מאת : לי-את דנקר
25 בינואר 201618 תגובות