אחרי לידה

לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את דף ההסבר על ההרצאה הדיגיטלית שאני עובדת עליה (עכשיו כבר יכולה לספר, היא תהיה בנושא 'אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?') והרגשתי איך האוטומט שלי הולך לשיווק, לבהירות, למכירה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה, כי זה מין תדר פנימי שאני יכולה להרגיש, אבל זה התבטא, למשל, בכותרות גדולות ושאחריהן הסבר ברור ותמציתי. עצרתי לשים לב מה קורה…

אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי? בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך…

אני מסתכלת על הזקיפות של החיטה, ויכולה לשים לב שזה שונה מהשפיפות שלפעמים עולה עם תחושת הבדידות אחרי הלידה. הרי לפעמים תחושת הלבד מעלה התכנסות, התכרבלות, הנמכה, נרפות. מין רצון להיכנס לתוך המיטה ולהתכסות עד שהתחושה תעבור. אולי הזקיפות של החיטה מבטאת איזו קבלה רדיקלית, מין תחושה שלא משנה אם אני היחידה שמרגישה את זה, אין בי בושה או חשש לגבי מה האחרים יגידו. אולי זאת התחושה שגם אם אף…

זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק? אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע.…

נוגה עם חום ונדמה כי העולם מסתנכרן אל תוך הקצב שלה, או שרק אני. שְעון חול סבלנותי מגיע אל גרגיריו האחרונים. הלוואי ותירדם, כדי שאוכל לקחת כמה נשימות קטנות של 'עצמי'.

חוסר שינה הוא הדבר שהכי קשה לי בתקופת המעבר להורות. הכי. הוא משפיע על המצב הרגשי שלי בצורה ממש לא טובה ולוקח אותי למחוזות הדכדוך, העצבות, הייאוש, הפסימיות. הוא לוקח אותי לעצבנות, לכעס, לחוסר מיקוד מחשבתי. הוא לוקח אותי להיות פחות נעימה אל עצמי, פחות חומלת, פחות יכולה להכיל את התינוק או התינוקת שלי.

כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?