אחרי לידה
קטגוריות נוספות בנושא אחרי לידה:
- אני אמא מספיק טובה?,
- הנקה,
- זוגיות אחרי לידה,
- חברות ובדידות,
- חוזרות לעבודה,
- מה עם הצרכים שלי?,
- מחלקת יולדות,
- מתמודדות עם נורמות וציפיות,
- ספרים לאמהות,
- עזרה ודאגה לעצמנו,
- פחדים וחרדות אחרי לידה,
- קושי אחרי לידה,
- רגשות אשם אחרי לידה,
- רוצות לישון!,
- רק אהבה,
- שיהיו בריאים,
- תחושות מגוונות אחרי לידה,
אני זוכרת את עצמי אחרי לידה ראשונה. את הבילבול, את חוסר הידיעה, את ההפתעה על זה שקיימות בי תחושות שהייתי בטוחה שהן נוראיות, שהפריעו לי להתחבר אל הילד שלי ולעצמי כאמא.
מאז עברו כ 14 שנים, ואני מוצאת שעדיין מעט נשים יודעות על התהליכים הרגשיים הטבעיים שמתרחשים אצל נשים אחרי הלידה.
מה קורה כשאין ידע? יש בהלה, פחד, אשמה, חוסר חיבור לתינוק, והנאה מועטה, עד לא קיימת.
מה קורה כשיש ידע? יש יותר הקלה, מרווח נשימה, חמלה עצמית, חיבור לתינוק והנאה גדולה יותר מהתקופה וההורות.
לכן יצרתי את ההרצאה שלפניכן, כדי לאפשר ליותר נשים להרגיש טוב, להרגיש חיבור חזק יותר לתינוק/ת שלהן ולעצמן כאמהות.
ואולי לא נכון בכלל
להשליך את אבני חטאינו
אחת אחת
בהתכוונות גדולה
אל הגלים
אולי בכלל צריך לאמצן אל ליבנו,
ללטף את חספוסן
ולהניח להן.
בחמלה.
הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?
אמהות מגיעות לקליטה כשהן גמורות מהחופש, עם מעט מאוד כוח. הן רצות לעבודה עם עיניים דומעות, טרוטות, כואבות אחרי הקליטה בגן, ואני שואלת- איפה עכשיו כל הסרטונים והתמונות על איזה כיף שהחופש נגמר? איפה ההומור והשמחה? אני לא רואה שום כוסות יין ובדיחות על דלת נטרקת. בכל מקום אני רואה אמהות שבורות.
מה שמבאס אותי הוא שהקול שאני מביאה, נתפס כקול פריבילגי. גם אני צריכה לעבוד, גם אני צריכה לספק את מרחב העבודה שחיכה בזמן החופשה. אבל מה לעשות, הילד עוד לא נקלט על החיים שלו. הרי עד לפני יום קמנו ביחד, היינו בסנכרון מדהים אחד עם השני, חווינו הרמוניה משותפת, הילד היה עם אמא בחוויית התעלות. מבחינתו לוקחים את אמא מההרמוניה שהוא היה בה ומעבירים אותו למרחב לא מוכר.
אנחנו בהסתגלות לגן חדש. בעצם, לא ממש חדש, רק קבוצה אחרת באותו אשכול, אבל הגננות אחרות, המבנה אחר. באמת שהם דאגו שההסתגלות תהיה כמה שיותר קלה. ועדיין, הקטנה בהסתגלות. אני בהסתגלות.
אני מסיימת את הפרידה הבוקר, נכנסת לאוטו וחושבת 'ואוו, כמה כוחות ואנרגיה אני צריכה כדי להיות איתה בנוכחות ברגעים האלה, כדי שאוכל להגיד לה ולעצמי: "זאת רק ההתחלה. גם בגן הקודם היה ככה. את עדיין לא מכירה את הגן והצוות. לאט לאט את תכירי. זה לוקח זמן".
לטובת האמהות המדהימות שמכניסות בהתרגשות וחששות את הילדים והילדות שלהן למסגרות חדשות ביום ראשון- הכנתי סרטון חדש שיכול לעזור לכן להתמודד עם המעבר וההתחלה החדשה.בסרטון אני מביאה נקודת מבט חדשה שלוקחת בחשבון אתכן, האמהות. כן, אתכן. אני בטוחה שכבר שמעתן וקראתן ולמדתן מה יעשה הכי טוב לילדים בתהליך להסתגלות, אבל מה לגביכן ומה שאתן עוברות ותעברו בימים […]
זה התחיל לפני שבועיים בערך, כשהבנו שיום ההולדת של נוגה מתקרב ואין לי/לנו מושג מה לעשות בו. אם אתן קוראות אותי מספיק זמן, אתן כבר יכולות להבין שאני לא מהמתקתקות/זורמות/מעבירות, ומבחינתי יום הולדת הוא יום כזה שבא לי שיהיה בו מלא טוב ולא עוד אירוע שצריך להעביר ולעשות עליו וי. אני יודעת שאצל המון הורים כשיש הולדת אז זה אומר להזמין חברות מהכיתה או להזמין את המשפחה, לדאוג להפעלה או מפעיל, להכין אוכל וזהו, נגמר. אז, אצלי זה קצת אחרת.
בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. הרגשתי שחם לי כל הזמן, גם כשהייתי במזגן מקרר, ובעיקר הרגשתי עצבנית, חסרת סבלנות, קצרה. כמו מישהי שרוצה לשאוג אל מי שמתקרב אליה, כמו מישהי שבקושי מחזיקה מעמד ומספיק להוסיף מטלה אחת קטנה, אפילו להזיז את הכוס מצד אחד לצד שני, כדי לאבד את זה סופית. זו התחושה שאני כבר על הקצה, שאני הולכת לאבד את זה. ומסכנים הילדים.
הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת,
המוח הופך לעיסה.
החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים.
גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה.
זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.
אולי האתגר הנוכחי שלי הוא להתמודד עם הבושה, שמביאה אליי ים של אשמה. ברור לי שלא מספר הנשים הוא העניין, אלא הבושה. עצם זה שאני מרגישה שצריך להיות אחרת, שלא נעים לי שזה המצב. אני רואה איך הבושה מבקשת אותי לשתוק אותה, לא לספר, לא לחשוף, להשאיר אותה אצלי. היא מאיימת שיהיה לי רע, שאפגע, שזה לא צעד טוב עבורי. ואני, רק רוצה שיהיה לי טוב.
אני לא יודעת איך הגענו למצב שבו כל הזמן מומחים ומומחיות אומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות כהורים כדי שלילדים שלנו יהיה טוב. איך הגענו למצב שבו יש שינוי בגישה החינוכית המתחלפת, אבל מעולם אין שינוי בליבה עצמה, שהיא- צריך ללמד את ההורים על הילדים שלהם.
שמעתן פעם על המושג ריפלוקס? אני אדבר בעיקר על הריפלוקס, כי זה הסבל הפרטי שלנו. ריפלוקס זה מצב שבו התינוק לא מצליח לעכל את האוכל שלו וסובל מצרבות נוראיות ומפליטה מוגברת (ובמקרה שלנו הקאה של 98% מהאוכל).
אני לא באה הפעם לספר על הסבל של התינוק אלא על ההתמודדות של אמא שילדה והתינוק שלה סובל, ובוכה ובוכה ושוב בוכה והיא, שרק עברה חוויה של לידה, צריכה להתמודד עם הייצור הקטן והאהוב שנמצא בכאב תמידי. החוסר אונים הזה של להחזיק במשך שעות את התינוק הצורח הוא מטורף.
לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את דף ההסבר על ההרצאה הדיגיטלית שאני עובדת עליה (עכשיו כבר יכולה לספר, היא תהיה בנושא 'אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?') והרגשתי איך האוטומט שלי הולך לשיווק, לבהירות, למכירה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה, כי זה מין תדר פנימי שאני יכולה להרגיש, אבל זה התבטא, למשל, בכותרות גדולות ושאחריהן הסבר ברור ותמציתי.
עצרתי לשים לב מה קורה לי והרגשתי שאני משכפלת. משכפלת את מה שלימדו אותי בקורס שיווק, משכפלת דפי נחיתה שאהבתי, משכפלת שפה וגישה שאני מאמינה שעושה את העבודה ו-מוכרת. אני לא רוצה להצניע את זה, המטרה שלי היא למכור כדי שההרצאה תגיע לנשים שמחפשות אותה ותרחיב להן את הלב, אבל מה קורה לי בדרך למטרה? איך זה שבדרך אליה אני מאבדת את עצמי?
אני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל כנראה שבשלב מסוים הפנמתי את הקול שאומר שהצרכים של התינוק או הילד קודמים לצרכים של האמא. לא הייתי מודעת לקול הזה והוא לא העסיק אותי, אולי כי חשבתי שזו האמת הפשוטה. התחילה בי מודעות לקול הזה כשהפכתי להיות אמא ושמתי לב שאם לא טוב לי, אז לא מתעורר אצלי כל כך מהר החלק הזה שמבקש לבדוק מה יעזור לי להרגיש יותר טוב, אלא ההיפך. התעורר בי קול שאמר: "רצית להיות אמא? אז ככה זה. תסבלי בשקט ותתמודדי".
אני רוצה לשתף אתכן קצת במה שקורה לי מאחורי הקלעים של הכנת ההרצאה הדיגיטלית הראשונה שלי. אני עושה את זה בעיקר בשבילי, כי אני ממש צריכה לאוורר את זה קצת ולא להיות לבד, אבל יכול להיות שזה יעזור לעוד נשים שמתמודדות עם התחלות חדשות (רמז: הורות היא התחלה חדשה 😊 ) ויוכלו לעשות את ההתאמה לעולם שלהן.
ההכרה בהצלחות היומיום היא ממש חשובה בעיניי, ואני לא מדברת דווקא על הדברים הדרמטיים אלא על הקטנטנים. הצלחתי לקום אליהם בבוקר או בלילה, הצלחתי להכין להם אוכל, הצלחתי להלביש, הצלחתי להרגיע, הצלחתי להסיע או להחזיר מהחוג, הצלחתי להתקשר למורה או לגננת, הצלחתי להתמודד עם מריבה, הצלחתי לדאוג לעצמי, הצלחתי לעמוד מולם על מה שחשוב לי ועוד כאלה שאנחנו עושות בשגרה.
אני חושבת שאחד התפקידים שלנו כבוגרות זה להנכיח באופן אקטיבי את ההצלחות שלנו. לעשות פעולות יזומות שהמטרה שלהן היא לתת נראות להצלחות- לעצור, לשים לב שהצלחנו, להגיד לעצמנו מילה טובה, ולזכור את זה ליותר מכמה שניות, כי את הכישלונות אנחנו זוכרות תמיד. זה נותן מלא כוח, זה נותן מלא אנרגיית חיים, זה מעניק תמונה הרבה יותר מאוזנת וקרובה למציאות של האמהוּת שלנו.
עצמאות? פחות בשלב הזה, וזאת חתיכת התמודדות!! לא רק בהיבט הפרקטי של המעבר בין יציאה מהבית עם מפתח בחמש דקות אל יציאה מהבית עם חצי מהבית במשך שעה וחצי, אלא גם בהיבט הנפשי. את קבורה מהבית, את מתההה לצאת כדי לראות עולם ואנשים, אבל מסתבר שהיציאה מהבית היא אופרציה ענקית, שלפעמים את מוותרת עליה.
היום ערב יום הזיכרון לשואה ואני רואה שאני מתחילה להיערך ולחוות דברים לקראתו, אז רציתי לדבר על זה ולהזמין גם אתכן למודעות ולהתבוננות על מה שהיום הזה עושה לכן כאמהות וכנשים רגישות (אני מניחה שרוב הנשים פה הן נשים רגישות). איך אתן מתחילות להרגיש עם התכנים שמתחילים לצוף בפוסטים בפייסבוק, בעיתונים, באינטרנט? מחר גם תהיה צפירה וטקסים בבתי הספר ובקהילות ויהיו יותר תכנים מסביב- איך זה יהיה עבורכן?
אני זקוקה למלא רשות פנימית כדי לקחת לעצמי רגע ולבדוק- מה אני מרגישה לקראת ערב פסח שמתקרב? אני צריכה המון רשות כי ארוחת החג נתפסת בעיניי כמשהו לדלג עליו, לתקתק אותו, להעביר אותו, לשמוח ממה שיש (ויש!). להתעכב כדי לקחת רגע ולהבין מה קורה לי מול ערב החג נתפס כמו שטות, כמו משהו שאף אחת לא עושה. לבחור 'לעשות סיפור' ממה שנראה שכולן לוקחות בקלות, זה כמו להיות מואשמת בלהיות 'כבדה', 'לא זורמת', וכל מיני מילים שמושמעות כלפי נשים שנותנות לעצמן אישור שלא לזרום עם העדר.
בטח, ברור שאני יכולה לספוג בשקט, אבל אני לא רוצה, אני לא חייבת, לא בא לי. אני רוצה להכיר עוד משהו בעצמי כדי שאוכל לבוא אל המשהו הקטן הזה רחבה יותר, ולא רק משחזרת דפוסי עבר. אז בחרתי לקחת את הזמן, טיילתי בשדות ובדקתי עם עצמי- מה את מרגישה לקראת ערב פסח? מה מטריד אותך? והאמת, זה היה מרתק. עלו תחושות ותובנות שלא דמיינתי שקיימות בי ואפילו עלה פיתרון יצירתי למה שהטריד.
לפני שנה צילמתי את התמונה הלא כ"כ מחמיאה הזאת של עצמי. צילמתי אותה בגלל שידעתי שבשלב מסוים אתגבר על התקופה הזאת ולא רציתי לשכוח איך זה הרגיש באמת. התינוקת שלי הייתה אז בת חמישה וחודשים ועדיין לא ישנה בלילות. לא היה לי רגע לעצמי מאז שהיא נולדה. הייתי עייפה. כל כך כל כך יפה. היה נראה לי שהיא כל הזמן רעבה והנקתי אותה בלי הפסקה. התחלתי להרגיש חסרת אונים.
אני זוכרת שהיו לי המון הנחות על מה הדרך הנכונה שתוביל אותי להתפתחות ורווחה נפשית. אני זוכרת שהייתי בטוחה שזה חייב להיות עם מישהי, והכי פסיכולוגית שאפשר. הייתי בטוחה שזה חייב להיות פעם בשבוע, באותו יום ושעה, ושהתהליך חייב לפתוח את כל הפצעים של העבר. הייתי בטוחה שבלי בכי והתפרקות זה לא יכול לעבוד.
אני חושבת שגם היה בי חלק שהניח שאותה מישהי צריכה לאתר את מה שדפוק בי ולתקן אותו, שהיא חייבת להבין יותר ממני עליי. ראיתי את אותה דמות כמו מישהי כל יודעת, שהתפקיד שלה הוא לתקן אותי, השבורה, ולהוביל אותי לדרך שנראית לה הכי נכונה עבורי.
מעבר לשדות הסבלנות הלבנים, שם נושבת הרוח באורך רוח, מיתמר צוק. אחריו תהום. ואי אפשר לדעת בדיוק איפה נקודת ההתחלפות של האור והחושך. אולי אני טועה? אפשר להרגיש בפריחה הלבנה שמידלדלת. יש תמרורים. אבל שדות הסבלנות צומחים במדרון שסופו תלול, וזה תמיד פתאום שהשדה נגמר והצעד הבא נופל לתוך החושך.
אני חושבת על הבטן במראה החדש שלה, ניצבת במרכז הגוף, במקום הכי פגיע, ומרגישה שהיא כמו אומרת: זו אני עכשיו. זו האני שאת עכשיו. מה את רוצה לעשות איתי? איך את מרגישה כלפיי? האם את מתביישת בי?
בשנים האחרונות יש גל שאני מאוד אוהבת שחותר לקבלה ואהבה עצמית של הגוף בכל צורה ומשקל, אבל בימים האחרונים עלתה בי מחשבה: האם ההזמנה לקבל את השינוי של הגוף ולאהוב אותו לא הופך לעוד שוט של הלקאה עצמית עבור נשים? האם ה׳תאהבי את עצמך כמו שאת׳ לא מזמין חוסר שביעות עצמית נוספת בגלל שעכשיו יש מטרה אידיאלית ושוב לא מצליחות בה?
למה העמדתי פנים?
למה לא אמרתי את מה שהרגשתי באמת?
את הסרטון הזה הקלטתי עבור הנשים המהממות שעד היום לא מבינות למה אחרי הלידה הראשונה הן לא סיפרו לאף אחד מה הן הרגישו באמת, שלא מבינות למה הן העמידו פנים שהכול ממש בסדר, למה הן שיחקו את המשחק של האמא הנפלאה והמאושרת כשבפנים היה לגמרי אחרת.
תנו לי רגע לעצור,
להתבונן במה שיש בי.
להתאבל על מה שהייתי ואינני.
להתעצב, להיבנות מחדש.
פתחו לי שער לקבל את השינוי, לפגוש בעיניים גלויות את עולמי היפה, המרגש, המפחיד, המסעיר והמשעמם שיצרתי לי.
תנו לי רגע לנקות את הקן מרסיסי העבר והשברים שהיו כאן כשהתפרקתי ואיבדתי חלק מעצמי.
הייתי אחת והתפצלנו לשניים ואז לשלוש וארבע.
נוצרו בי חיים חדשים והחיים האלה הם כל עולמי כאן ועכשיו,
לנצח נצחים.
אחד הדברים שעוזרים לי להתמודד עם תחושות כישלון- בהורות, בחיים המקצועיים, בחיים בכלל, היא להזכיר לעצמי שאני בתהליך למידה. אז כתבתי על זה כמה מילים:
אני לא מצליחה. נכשלת בגדול.
אני מרגישה כמו איזה כישלון.
זה מוזר ובלתי נתפס שברגע אחד אני יכולה להרגיש שאני אמא מהממת, הכי טובה בעולם ואיזה אלופה אני שהצלחתי ( להרגיע/ להניק/ להיכנס לאוטו/ לצאת מהבית/ להיות סבלנית/ לקום בלילה/השלימי את החסר), וברגע אחר, לפעמים אחרי כמה דקות, להרגיש הכי רע בעולם, כישלון אישי, חרא של אמא ולהיות מוצפת באשמה/ייאוש/תסכול/עצבים/ השלימי את החסר.
עד שהפכתי לאמא לא חשבתי שיש אופציה בכלל לנוע ממצב רגשי אחד למצב רגשי הפוך בכזאת מהירות, ובטח שלא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי בלי להיחשד באי שפיות. אין ספק שההורות הביאה את זה, בגדול. אפשר להתבאס על זה, אפשר לצחוק על זה, אפשר לתעד את זה, אפשר לדבר על זה, אבל בשורה התחתונה אני חושבת שהרכבת הרים הרגשית הזאת היא אחד המאפיינים הכי חזקים של תקופת המעבר להורות.
אני מסתכלת על הזקיפות של החיטה, ויכולה לשים לב שזה שונה מהשפיפות שלפעמים עולה עם תחושת הבדידות אחרי הלידה. הרי לפעמים תחושת הלבד מעלה התכנסות, התכרבלות, הנמכה, נרפות. מין רצון להיכנס לתוך המיטה ולהתכסות עד שהתחושה תעבור. אולי הזקיפות של החיטה מבטאת איזו קבלה רדיקלית, מין תחושה שלא משנה אם אני היחידה שמרגישה את זה, אין בי בושה או חשש לגבי מה האחרים יגידו. אולי זאת התחושה שגם אם אף אחד בסביבה הקרובה שלי לא מבין או אמפתי, אני יודעת שמותר לי להרגיש.
יש המון סיבות לזה שאת לא מרגישה שקט ואיזון רגשי כשאת אמא לתינוק/ת, סיבות לזה שכלים שעזרו לך פעם כבר לא עוזרים היום. הרי עכשיו אין לך זמן לעצמך, את עייפה ותשושה מחוסר שינה, יש תינוק או תינוקות שאת מטפלת בהם כמעט לבד ובלי עזרה, אין לך ניסיון עם מצבים פיסיים ורגשיים שקרובים לאלה שאת מרגישה עכשיו, וסביר להניח שמעולם לא התמודדת עם אינטנסיביות כזאת של חיים.
"מה הסיפור שלך? מה את עושה מזה עניין? את כבר שנים אחרי הלידה, למה את רוצה לדבר על זה?"
במשך שנים אלו היו הקולות המרכזיים שעלו בי כשרציתי לתת עוד תשומת לב למה שהרגשתי אחרי הלידה הראשונה. לא הבנתי למה אני מתעכבת על זה, לא הבנתי למה אני רוצה לדבר על זה, לא הבנתי למה הגוף שלי מבקש לחזור למקום הזה, לא הבנתי למה הנושא הזה עדיין מלא חיוּת ועניין בשבילי.
הרי כולן הופכות להיות אמהות, לכולן קשה, כולן לא ישנות בלילה, אז מה הסיפור שלי? למה אני מתעקשת לספר אותו? למה אני מתעקשת להתנגד למילים 'דיכאון אחרי לידה'? אולי משהו לא בסדר איתי? למה אני לא יכולה לעזוב את זה?
רגשות אשם בהורות כל כך נפוצים, עד שלפעמים אנחנו מרגישות שהם ברירת מחדל ואין מה לעשות איתם. אנחנו נוטות להאמין שרגשום האשם מגיעים עם ההורות וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להשלים עם קיומם.
אני חושבת אחרת, אני רואה ברגשות האשם הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להכרות עמוקה עם עצמנו, הזדמנות להרחיב את המנעד הרגשי שלנו ולבחור בדרך שתוביל אותנו האמהות שאנחנו רוצות להיות. לא האמהות המושלמות, אלא אנחנו.
זמן המתנה. מה הוא מעורר בי? מה הוא מביא איתו? עד כמה אני יכולה להיות בשמחה, ברוגע, בשלווה, כשדברים לא מתקדמים בקצב שלי? עד כמה אני יכולה להניח לאמביציה לרצות שדברים יקרו, ועכשיו, ולא להלקות את עצמי או להילחץ על זה שאני לא עושה מספיק?
אני עובדת על זה, אני מתבוננת על זה, אני מתרחבת מתוך זה. אני יודעת שזמן המתנה הוא זמן מאתגר, לכל אחת, ובוחרת לשאוב השראה מהטבע. אני מאפשרת לעצמי להרגיש את מה שעולה בי, לתת לזה מקום, ונזכרת עד כמה קשה לעשות את זה אחרי הלידה, כשההמתנה היא לא לפריחת השדה או לגדילה של מספר הנשים שאני מלווה, אלא לזה שהתקופה ההזויה הזאת תעבור, ומדובר בתחושות לא פשוטות שעולות מול התינוק שלי.
נוגה עם חום
ונדמה כי העולם מסתנכרן
אל תוך הקצב שלה,
או שרק אני.
שְעון חול סבלנותי
מגיע אל גרגיריו האחרונים.
הלוואי ותירדם,
כדי שאוכל לקחת
כמה נשימות קטנות של 'עצמי'.
לאחרונה נפגשתי עם מספר אמהות שהיה להן ידע עצום על מה נשים מרגישות אחרי הלידה ובכל זאת הרגישו תחושות מאוד לא פשוטות בתקופת המעבר להורות. הבנתי שהייתה להן ציפייה להרגיש אחרת, מתוך הנחה שהידע הרב שיש להן יקנה להן מעין חסינות והן יחוו דברים באופן שונה מכולן.
המפגש איתן עורר בי שוב את השאלות:
*האם יש טעם להתכונן מבחינה רגשית לתקופה שאחרי הלידה?
*האם יש צורך לשמוע ולדעת מה נשים מרגישות בתקופה שאחרי הלידה?
*במה הכנה רגשית יכולה לסייע?
בימים האחרונים יצא שנעזרתי בכלי מאוד פשוט ונגיש, שאני נעזרת בו לא מעט, ורציתי להזכיר לכן לגביו. הכלי הוא~ הנשימה שלנו.
אני בטוחה שבשלב כזה או אחר בחיים לכולכן יצא ללמוד כיצד להסב את תשומת הלב לנשימה וכיצד לנשום, ואני כותבת רק כדי להזכיר לכן שהכלי הזה הוא זמין, פשוט ויעיל שעושה עבודה מעולה בעיניי כשאנחנו רוצות לקחת הפסקה מלופ של מחשבות חוזרות ומטרידות שנכנסנו אליו.
התחלתי לצלם נשים אחרי לידה (עד שנתיים אחרי הלידה) במרחב הטבעי שלהן, כדי לתעד את פעולות היומיום ואת הדינמיקה הייחודית שנרקמת בינן לבין התינוק, התינוקת או הפעוטות שלהן.
אלו מפגשי קסם, הזדמנות לפגוש ולהכיר, הזדמנות לתת הכרה ונראות למה שלפעמים אנחנו לא שמות אליו לב, הזדמנות לראות את עצמכן בעיניים טובות מבחוץ, הזדמנות לתת הכרה לתקופה קשה או נפלאה, בהתאם למה שהתקופה הזאת עבורכן.
חוסר שינה הוא הדבר שהכי קשה לי בתקופת המעבר להורות. הכי. הוא משפיע על המצב הרגשי שלי בצורה ממש לא טובה ולוקח אותי למחוזות הדכדוך, העצבות, הייאוש, הפסימיות. הוא לוקח אותי לעצבנות, לכעס, לחוסר מיקוד מחשבתי. הוא לוקח אותי להיות פחות נעימה אל עצמי, פחות חומלת, פחות יכולה להכיל את התינוק או התינוקת שלי.
כשאנחנו עוצרות להתבונן ומתחילות לשים לב מה קורה לנו לנו באותו אתגר או סיטואציה שמפעילה אותנו רגשית, אנחנו לאט לאט נוטשות מושגים כמו 'גבולות', 'זה מה שצריך' או 'זה מה ששמעתי שעוזר' ומתחילות להוסיף בהדרגה מושגים אחרים כמו- מה זה עושה לי? מה קורה לי שם? איך זה מפעיל אותי? מה נוח ונעים לי? מה ממש לא נעים לי?
היום אחה"צ הרגשתי מין תחושה לא נעימה בגוף. קראתי לה 'עצב', למרות שאני לא בטוחה שהייתה זו עצבות.
לא הייתה לה סיבה נראית לעין להיות, אבל היא הייתה והרגשתי איך הגוף שלי מרגיש בחוסר שמבקש להתמלא.
בשלב מסוים זיהיתי שאני מנסה למלא את החוסר באכילה, אז בחרתי לקחת את המצלמה ולצאת לשדות. להיות עם העצב, עם החוסר, עם מה שזה לא יהיה ורק לתת לזה להיות.
"קשה לך? תדלגי…"
תדלגי מעל הקושי, מעל הבור, בקלילות, בלי עומק, בלי לחשוב, בלי לתהות. לדלג לשלב הבא, לדבר הבא שעומד לבוא, לדבר הבא שכבר פה.
אני לא מהמדלגות.
אני מקופצות הראש ישר למעמקים, בהילוך איטי, כזה שמאפשר לשהות בכל רגע. לעצור, להרגיש את מגע המים בעור, להרגיש את הרגעים של בין לבין, טרום התמקמות במים או בקרקע.
כשהגוף עדיין לא החליט היכן הוא מבכר להיות.
טיפת חלב. 11:30 בבוקר. אם יש רגע גורלי בחיי, כאישה מניקה, זהו רגע השקילה. מבחינתנו, חשופות הפטמה, זה האוסקר של הפטמות, טקס "פטמת הזהב", הרגע בו אני מניחה את אוצרי נטול הטיטול כמו סצנה מעקדת יצחק של ימינו.
שקט בקהל, המצלמה עוקבת אחר תגובותיי. האחות הנחמדה, "אם כל הפטמות", מעצבת פטמת הקהל, מחכה לראות שפטמתי אכן נותנת תפוקה כמו שציפו ממנה, וזה לא מעניין שעד לא מזמן היא הייתה רק ליופי. היא קיבלה פה את תפקיד חייה, כמו קיבלה הזדמנות לשחק בסרט של טרנטינו בעודה רק בת 15.
בהריון הראשון סיפרו לי שהנקה זה טבעי, שתינוק יודע להגיע אל השד, שאישה נולדה עם היכולת להניק והנקה זה הדבר הכי מופלא בעולם.
לא סיפרו לי שבנוסף לחיבור ולאוקסיטוצין המתפזר באוויר, לפעמים זה קשה וחם, במיוחד בחודשי הקיץ, עם סינר הנקה חונק. לפעמים ההנקה פשוט מעיקה וממש לא כיף ומחברת.
לא סיפרו לי שלכולם יש מה להגיד על זה, למשל:
"זה חשוב שתניקי, למה את נותנת בקבוק?",
"איך את יודעת כמה הוא אכל כשאת רק מניקה?",
"שימי סינר, זה לא צנוע בציבור",
"למה את מתביישת? תניקי! כולנו נשים פה".
אני קוראת את מה שכתבו אמהות בשבוע האחרון על ההנקה, וקשה לי. אני מתכווצת, מבינה שזה פוגש אותי במקומות עמוקים, לא מעובדים, לא שלמים. אני מנסה לתת לאצבעות להקליד, לא לשפוט, ועולה בי קול ששואל – למה התעקשתי? למה לא הצבתי גבול?
התחלנו אני ואתה בדרך לא פשוטה, ואפילו עכשיו שאני מקלידה את המילה מתבלבלות לי האותיות פעם אחר פעם ויוצאת לי המילה 'שפוטה'. זאת תחושה שמלווה אותי מאז. היום פחות, בעבר יותר.
התקשרתי לשירות הטרטולוגי של משרד הבריאות בכדי לשאול אותם כיצד עליי לנהוג בזמן ההנקה העתידית היות ואני נוטלת תרופות פסיכיאטריות. הרופאה שמעבר לקו הבהירה לי במשך מספר דקות את ההשלכות החמורות שיש לכל תרופה שאני לוקחת.
"אנחנו ממליצים מאוד שלא להניק".
הודיתי לה, ולאחר מכן בכיתי חרישית במשך דקות ארוכות, והלכתי הביתה מהעבודה באמצע היום.
אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי, והנה מאז הנישואין חשתי כי אני נראית יפה יותר. בעלי היקר מכל עזר לי לאהוב את המראה שלי. בתקופת ההריון החזה גדל. עד אז, זה היה חלום שמעולם לא התגשם עבורי. והנה- נהיה היתרון לחסר תועלת. החזה הוא רק פריט ראווה שאין לו שום משמעות מעשית.
הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה.
היא ינקה עד שנגמר, וגם כשנגמר הייתה שמה על הציצי ראש עם המוצץ ומתמסרת.
מתמסרת לחיבוק, לערסול, נרדמת בכיף שלה בכרבול הזה.
והוא דעתן, אין לו זמן לחיבוק, לפינוק. הוא צריך לגדול ומהר.
להספיק לזחול, לטפס, לעמוד, לשבת.
ושוב להספיק למשחק הבא.
החלק הזה שבתוכי שמתנגד, שצועק בקול רם 'הנקה זה נהדר אבל לא בשבילי' מבקש לספר את הסיפור מנקודת מבטו.
הוא מביט בעיניים עייפות, מתיישב בגוף לאה על כיסא, אוחז בתינוק בחיוך רפה.
מסביבו ערימות של כביסה, כלים נערמים בכיור, שאריות ופליטות היום מצטברות בדפנותיו כמו מבקשות לההאחז במשהו יציב.
החלק הזה בתוכי כמו מבקש לנוע אל האימהות בחלקים ולא בבת אחת, להתמסר מתוך חיבור שייבנה במקצב תופים איטי.
ההנקה עבורו היא בבת אחת, היא שיטפון גדול.
האסימון נפל.
הבנתי שאמנם התזונה של הקטנה שלי חשובה,
אבל חשוב לה יותר אמא רגועה, שמחה. מחבקת ולא מתוסכלת.
שחררתי.
את הלחץ, המצפון, רגשות האשם.
ורק אז הצלחתי להתאהב בקטנה שלי, לשמוח בה.
'חלב אם'
הפסקתי לתת לקטנה שלי חלב,
אבל בזכות זה היא קיבלה אם."
אחד השקרים הכי גדולים של ההנקה הוא שזה קל למשתמשת. זה לא! זה עוצר את החיים, זה דורש אותך כל הזמן, זה שואב לך את החיים. לצד כל היופי והקסם, צריך תמיכה פיסית, רוחנית ונפשית.
ההנקה מבקשת טבע, אמונה, ושקט כדי להיות מחוברת למקום מרוקן כל כך. היא דורשת תמיכה פיזית- עזרה של עוד ידיים, כי השתיים שלנו מנוטרלות בהנקה. נשים צריכות כוס מים מושתת, יד שעוזרת עם הכלים והכביסות.
כשאנחנו שומעות חברה שמבטאת קושי גדול, עצבות, כשהיא לא מרגישה אהבה כלפי התינוק, או מרגישה חרטה, כעס, חוסר אונים, תשישות או חוסר הנאה – כמעט מיד נדלקת לנו נורה אדומה. יכול להיות שהיא בדיכאון אחרי לידה? איך אפשר לעזור לה? ואכן, הנורה הזאת נפלאה ומגייסת אותנו לעטוף ולהתגייס למען נשים אחרי לידה, אבל אולי לפעמים אנחנו נזכרות ונזכרים מאוחר מדי?
אני רוצה להתייחס למחקר שפורסם היום ב'ידיעות אחרונות' המציג קשר בין קבלת אפידורל לבין התמודדות עם דיכאון אחרי לידה.
דרך ממצאי המחקר, שנעשה בבית חולים בילינסון וממצאיו התפרסמו היום (ב') בעיתון, אפשר להבין את מה שלא נכתב שם אבל ידוע- יש קשר בין הפער שנשים חוות בין הפנטזיה למציאות לבין קושי רגשי ודיכאון אחרי לידה.
מאת : לימור לוי אוסמי
24 באוקטובר 20190 תגובות