אחרי לידה

בחוץ תותחי מלחמה רועמים, ואני יושבת לכתוב, מנסה לשמר אי של שקט, של שיגרה, של משמעות, של תנועה לעבר חיים של עשייה. האינסטינקט אומר לעצור, להפסיק, להיצמד לחדשות, להתעדכן. עולה

בימים האחרונים הייתי עם קורונה (לא היה קל בכלל הפעם) וראיתי הרבה יותר מדי נטפליקס. טוב שיש נטפליקס כשצריך אותו. אתמול התחלתי לראות את הסדרה 'ברידג'רטון' ושמתי לב איך הלב

"יש דופק, למה את לא שמחה? תחייכי""בסקירה ראו שהכול תקין, עכשיו את יכולה לשחרר?""יהיה בסדר, הכול יסתדר. את סתם מדאיגה את עצמך""העובר ייצא, כולן יולדות. זה כואב, אבל תעברי את

"אני רואה שלכולן קל, ורק לי קשה", זה אחד המשפטים הרווחים שאני שומעת מנשים אחרי לידה. הרי כלפי חוץ כולן נראות בסדר, מתפקדות, מחייכות, מתמודדות מעולה עם האתגרים, ואם לא

"זה גדול עליי” מלמלתי לעצמי באמצע מפגש חברות סורגות. המארחת, סורגת וותיקה, הסבירה לי מה צריך לעשות וכמה עיניים לספור, אבל המסרגה שלי נתקעה בתוך עיניים קטנות, וברגע הזה עברתי לעולם אחר. ״אין לי סבלנות לספור עיניים. אני רוצה לסרוג חופשי. לספור כמה פעמים צריך להכניס את החוט

זה נורא מתסכל כשההשכבות נמשכות, הילד לא נרדם, ואת רוצה לסיים את היום. זה מעלה ייאוש, זה נמרח, זה מרגיש מיותר, ואת לא יודעת מה לעשות. הילד או הילדה מבקשים