אחרי לידה

הזמן עובר והמציאות בינתיים לא משתנה. אורחים לא מגיעים, אמא רחוקה ולא יכולה לבוא, את לא יכולה לצאת מהבית לפגוש אמהות, לחוג או סתם לקניון, הילדים הגדולים מתרוצצים בבית ומבקשים מענה לשיעמום. היום עובר בין האכלה, לכביסות, לניקיון, למשחק עם הגדולים, ואז שוב האכלה, ניקיון וכביסה וחוזר חלילה. אין זמן התאווררות, אין רגע מנוחה, אין זמן לבדוק מה שלומך או מה יכול לעזור לך. בקושי יש זמן להרים טלפון כדי…

ליווי רגשי אחרי לידה עובד מצוין דרך שיחת וידאו ונותן מענה גמיש ומדויק לתקופה הייחודית הזאת. מכיוון שהרבה נשים לא מכירות את האופציה של ליווי דרך שיחת וידאו (וגם אני לא הכרתי עד שהתחלתי לעבוד בזה), אני רוצה להסביר קצת על איך עובד הליווי ולמי הוא יכול להתאים. שיחת וידאו היא מפגש רגיל לכל דבר, רק שהיא מתרחשת במקום הנוח והמוכר  – הבית. לא צריך להתארגן ליציאה מהבית, לא צריך…

בשבת בבוקר נוגה (7.5) באה אליי למיטה. אני שכבתי על הצד והחולצה שלי הייתה מורמת קצת, כך שהבטן הייתה חשופה. היא שמה לב לבטן המשתפלת ושאלה: "אמא, למה הבצק שלך נשפך?" אני נקרעתי מצחוק, כי הבטן שלי באמת נראית כמו בצק כשאני שוכבת על הצד. היא הרימה את החולצה ואמרה שהבטן שלה נראית אחרת, ואמרתי לה: "נכון, גם הבטן שלי נראתה פעם ככה. היא השתנתה אחרי הלידה של אייל". הראיתי…

דיכאון אחרי לידה נתפס כנושא מסוכן, כזה שלא כדאי להתעסק איתו, נושא קר, סטרילי, שמוטב להשאיר רחוק מאיתנו, כאילו שהוא מדבק. אני חושבת שזה לרעתנו, כי כשאין ידע לגבי מה זה דיכאון, אז נשים לא יודעות את ההבדל בין תחושות לא פשוטות נורמטיביות העולות בנשים כתוצאה מהטרנספורמציה הרגשית שהן עוברות אחרי לידה לבין דיכאון. בנוסף, כשאין ידע לבי מהו דיכאון והסיבות הקשורות אליו, אז אין היערכות אישית וקהילתית לתקופה שאחרי…

אני זוכרת את עצמי אחרי לידה ראשונה. את הבילבול, את חוסר הידיעה, את ההפתעה על זה שקיימות בי תחושות שהייתי בטוחה שהן נוראיות, שהפריעו לי להתחבר אל הילד שלי ולעצמי כאמא. מאז עברו כ 14 שנים, ואני מוצאת שעדיין מעט נשים יודעות על התהליכים הרגשיים הטבעיים שמתרחשים אצל נשים אחרי הלידה. מה קורה כשאין ידע? יש בהלה, פחד, אשמה, חוסר חיבור לתינוק, והנאה מועטה, עד לא קיימת. מה קורה כשיש…

הסל-קל הזה כבד. הוא אמור להיות קל. המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ. אז איך זה שהוא כל כך כבד? איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה? כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה. ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין. הגוף…

אנחנו בהסתגלות לגן חדש. בעצם, לא ממש חדש, רק קבוצה אחרת באותו אשכול, אבל הגננות אחרות, המבנה אחר. באמת שהם דאגו שההסתגלות תהיה כמה שיותר קלה. ועדיין, הקטנה בהסתגלות. אני בהסתגלות. אני מסיימת את הפרידה הבוקר, נכנסת לאוטו וחושבת 'ואוו, כמה כוחות ואנרגיה אני צריכה כדי להיות איתה בנוכחות ברגעים האלה, כדי שאוכל להגיד לה ולעצמי: "זאת רק ההתחלה. גם בגן הקודם היה ככה. את עדיין לא מכירה את הגן…

הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת, המוח הופך לעיסה. החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים. גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה. זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.

לפני כמה ימים התחלתי לכתוב את דף ההסבר על ההרצאה הדיגיטלית שאני עובדת עליה (עכשיו כבר יכולה לספר, היא תהיה בנושא 'אני אמא לתינוק, האם זה נורמלי מה שאני מרגישה?') והרגשתי איך האוטומט שלי הולך לשיווק, לבהירות, למכירה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה, כי זה מין תדר פנימי שאני יכולה להרגיש, אבל זה התבטא, למשל, בכותרות גדולות ושאחריהן הסבר ברור ותמציתי. עצרתי לשים לב מה קורה…