אחרי לידה

אני משתפת אתכן טקסט שכתבתי לפני כעשור לאחד האתרים הגדולים. השבוע חיפשתי אותו, כדי לשלוח אותו למישהי שמתמודדת עם תחושות דומות ולא מצאתי אותו. אז אני מעלה אותו שוב, כי

בחוץ תותחי מלחמה רועמים, ואני יושבת לכתוב, מנסה לשמר אי של שקט, של שיגרה, של משמעות, של תנועה לעבר חיים של עשייה. האינסטינקט אומר לעצור, להפסיק, להיצמד לחדשות, להתעדכן. עולה

"אמא רעה" – כמה מהר אנחנו קופצות למסקנה הזאת כשאנחנו לא מצליחות להיות מי שחשבנו שאנחנו אמורות להיות. בטקסט הזה אני משתפת תובנות שעלו בי בימי מחלה, מול סדרות שדווקא

"יש דופק, למה את לא שמחה? תחייכי""בסקירה ראו שהכול תקין, עכשיו את יכולה לשחרר?""יהיה בסדר, הכול יסתדר. את סתם מדאיגה את עצמך""העובר ייצא, כולן יולדות. זה כואב, אבל תעברי את

"אני רואה שלכולן קל, ורק לי קשה", זה אחד המשפטים הרווחים שאני שומעת מנשים אחרי לידה. הרי כלפי חוץ כולן נראות בסדר, מתפקדות, מחייכות, מתמודדות מעולה עם האתגרים, ואם לא

"זה גדול עליי” מלמלתי לעצמי באמצע מפגש חברות סורגות. המארחת, סורגת וותיקה, הסבירה לי מה צריך לעשות וכמה עיניים לספור, אבל המסרגה שלי נתקעה בתוך עיניים קטנות, וברגע הזה עברתי לעולם אחר. ״אין לי סבלנות לספור עיניים. אני רוצה לסרוג חופשי. לספור כמה פעמים צריך להכניס את החוט