אחרי לידה

כשילדתי את בני לפני כמעט חצי שנה רציתי מאד להניק.
כשניסיתי להניק בפעם הראשונה, כמה שעות לאחר הלידה, הילד נצמד לשד וינק. אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות שחשתי, את האהבה העצומה, את האושר הזה שאני מצליחה להזין מישהו אחר. אבל… אחרי שתי דקות הוא התחיל לצרוח. לא נצמד טוב לשד ולא הצליח לינוק כמו שחשבתי שיצליח.
לתינוקיה לא יכולתי לגשת בגלל הניתוח (עוד לא ירדתי מהמיטה וסבלתי מכאבים קשים). עזרה מהאחיות לא הצלחתי להשיג. ניסיתי להניק עוד כמה פעמים באותו יום, אבל זה גרם למפח נפש רציני לשנינו. הוא צרח.

אי אפשר להגיד שמההיריון היה ברור לי שאניק, אבל היה ברור לי שאנסה להניק. שמעתי הרבה על כך שלא פשוט להניק ולכן לא רציתי להתחייב לעצמי ובסופו של דבר להתאכזב.

מיד אחרי הלידה לקחו אותנו לחדר שבו האחות המקסימה ניסתה ללמד אותי להניק. לא ממש הצלחתי ורוב החלב שלי לכלך את הפנים של הנסיכה הקסומה שלי. גם אני וגם האחות לא ויתרנו וכנראה שהיא הצליחה לאכול משהו.

במהלך שהותי בבית החולים, הצהרתי על "הנקה בלבד" כדי שגם בלילה יקראו לי להניק ולא יתנו לה בקבוק.