אחרי לידה

אחד הדברים שממלאים אותנו באשמה כאמהות, הם אותם רגעים של כעס אחרי לידה בהם אנחנו 'מאבדות את זה'. אני מדברת על הרגעים שבהם אמהות כועסות על התינוקות שלהן, צועקות שישנו

שיחת וידאו אחרי לידה הוא פיתרון נהדר לתקופה הייחודית, ומאפשר לעשות תהליך ליווי במקום הנוח והמוכר  – הבית. לא צריך להתארגן ליציאה מהבית, לא צריך לצאת חצי שעה מוקדם יותר

בשבת בבוקר נוגה (7.5) באה אליי למיטה. אני שכבתי על הצד והחולצה שלי הייתה מורמת קצת, כך שהבטן הייתה חשופה. היא שמה לב לבטן המשתפלת ושאלה: "אמא, למה הבצק שלך

הסל-קל הזה כבד.
הוא אמור להיות קל.
המילה 'קל' היא חלק ממי שהוא, נמצאת בתוכו כמו מאפשרת לדמיין לרגע משקל קל כנוצה, כזה שמאפשר לכתפיים להרפות, להישען אחורה ברכות, שמאפשר לגוף לחדול להיות דרוך וקפוץ.
אז איך זה שהוא כל כך כבד?
איך זה שהמעבר מילד אחד לשניים מביא איתו משקל של אבן גדולה?
כזו שסוחבים בעלייה, בהתנשפות, בעצירות ממושכות שנדרשות להסדרת נשימה.
ואני חשבתי שאני כבר בכושר מצוין.
הגוף כבר מכיר וחווה, כבר הרים משקולת זהה, אומנם לפני 4.5 שנים אבל זה בדיוק כמו לרכוב על אופניים לא?

הקיץ מביא איתו דביקות מיוזעת,
המוח הופך לעיסה.
החום הכבד מכביד גם על הנשימה וכולם מבקשים מפלט במרחבים ממוזגים.
גם כשבחדר הממוזג נעים, הגוף כמו ממשיך לפלוט מתוכו אדים, משחרר עוד ועוד מן הבעירה.
זה מזכיר לי את התחושות של לאחר לידה.