להיות אישה אחרי לידה זה אומר לעבור טרנספורמציה רגשית, רוחנית ופיסית. זה אומר להתמודד עם מציאות של חוסר שינה, בדידות ומענה קטן לצרכים הפיסיים והרגשיים. זה אומר שלפעמים הלב מתרחב וכואב בו זמנית. כאן אנחנו מדברות על כל זה, ועוד. וגם את מוזמנת.
מישהי אמרה לי שכשנולד ילד, עולה סף המתח ואנחנו מגיבים למצבים חדשים מתוך פחד. לכן, אנחנו בורחים לתגובות האוטומטיות מתוך לחץ וזה לוקח קצת זמן למערכת להתייצב. אני מרגישה שזה כל כך אמיתי, אני רוצה לעוף עכשיו ואי אפשר, אני מגלה שרק הכתיבה נותנת לי כנפיים .
אני אסירה בחיק האמהות
אסירת תודה
שחלקת עימי הזדמנות
לגעת בנבכי עצמי שוב ושוב
אחד הדברים שהפריעו לי ביותר, מעבר לטראומה עצמה והכעס על "למה לא סיפרו לי שזה יכול לקרות", היתה התחושה הזו, המסר הנסתר, של :"תגידי תודה. הרי היה יכול להיות יותר גרוע,ובעצם, את צריכה להיות אסירת תודה (לרופאים) שאת והתינוקת בכלל בחיים. איך את יכולה להתלונן בשעה שיש נשים שכל כך רוצות להיות אמהות ולא יכולות או שחלילה קרה להן אסון…"
אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות?
לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.
אם פעם היו אומרים לי שטיול עם תינוק בעיר יעשה לי כל כך טוב, אם היו אומרים לי שלבלות איתו אחר צהריים רגוע ימלא אותי אושר, אם היו מתארים לי איך אעוף באוויר מכל תזוזה קדימה בהתפתחות המוטורית, מכל נכונות לפתוח עוד טיפונת את הפה ולאכול משהו מלבד בקבוק מטרנה….
כל הזמן חיכיתי שיגיע איזה שינוי במצב החיצוני, בשעות שינה של תינוקי, בחוסר שקט שלו, בעייפות הבלתי נסבלת, בחוסר ספונטניות…וכל הזמן היתה ציפור קטנה שלחשה לי שלפני שאני ארגיש את השינוי החיצוני אני חייבת לשנות משהו בפנים, בתפיסה שלי את הדברים, ביחס לאמהות שלי.
היום גמלה בליבי ההחלטה לשבת ולכתוב לעצמי מכתב הודיה, כי הבנתי שיש לי הרבה על מה להודות לעצמי.
הכל התחיל כשלקחתי את בני הבכור, נריה, לרופאת השיניים ושם שאלו אותי על ילדיי. כשעניתי שילדתי שלושה ילדים בתוך פחות מארבע שנים ואת כולם בניתוח קיסרי, התגובה הייתה : " ואוו… כל הכבוד "… ואז פתאום משהו שידעתי התבהר בבת אחת: הבנתי, שבאמת מגיע לי 'כל הכבוד' מעצמי על המשפחה שהקמתי בזמן כ"כ קצר וגם 'כל הכבוד' על דברים נוספים.. ושחשוב שעידית תכתוב לעידית מכתב הודיה שחור על גבי וורד על כל ארבע השנים האחרונות.
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
לתכנים נוספים, אפשר להיכנס לפייסבוק וליוטיוב.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות