אחרי לידה

זה ממש לא מה שחשבתי. לידה שנייה, ילד שני.. אני כבר אמא מנוסה. ואני אמא טובה. אני יודעת את זה. ילדה בת שש וחצי שעד כה הייתה ילדה יחידה, קיבלה ממני את מאת אחוזי תשומת הלב, ולא היה דבר שלא סיפקתי לה מבחינת הקשר שלי ושלה. ילדה מאושרת, בריאה, חכמה, חברותית, עם אינטליגנציה רגשית כה מפותחת שאפילו הגננות והמורה הבחינו בזה. אני אמא טובה.

אז מה קרה? למה עכשיו, דווקא בסיבוב השני – אני מרגישה לא מוצלחת? איך נהייתי אמא עייפה, מותשת, מתוסכלת, כועסת רוב הזמן על כולם ועל סף לחזור לציפרלקס. עד שסופסוף אני מצליחה להניק.

ראיון אישי עם יעל בשור מחברת הספר "להיפרד לפני שמכירים" על הלידה שקטה שעברה. הנה חלק מהראיון:
"מצד אחד, אני רוצה לעודד ולומר שעם הזמן, הדברים מסתדרים, אפשר לנשום ולהתמודד. מאידך, נשים שנמצאות מיד אחרי לידה שקטה, לא מסוגלות לראות מה יהיה בעוד 'זמן', הן נמצאות בשיא הכאב, האבל, הבלבול, הכעס. לומר להן 'יהיה בסדר' זה בדיוק סוג הדברים שלא אומרים כי מי ששם, צריכה להיות בכאב ובאבדן. אין לי בעצם מה לומר כדי לעודד ואני גם חושבת שאין איך לעודד, ולרובינו קשה להיות במקום שבעצם אין מה לעשות. נשים שחוות לידה שקטה צריכות שיקשיבו להן, שיהיו אמפתיים לכאב שלהן ולא שיגידו להן שיהיה בסדר. (אני מתייחסת לנשים כי זה אתר ייעודי לנשים, הדברים נכונים לא פחות לגברים כי להם גם אין באמת מי שיקשיב והם עוד צריכים 'להיות חזק בשביל האשה')".

הפוסט (פארטום) מאיים לבלוע אותך אליו
כמו תנין ענק
שפותח את לועו
התינוקת שלך בולעת אותך
עוד קצת
ועוד
ומה נשאר ממך
חלקים חלקים
פזורים פזורים
מחפשים להידבק מחדש
ולהרגיש שוב אסופים.