אחרי לידה

אפילו להחזיק אותו לא יכולתי מרוב שהייתי חלשה וכאבה לי נורא הבטן מהניתוח. יועצת הנקה הגיע אליי עם התינוק וניסינו להניק. הוא הצליח לינוק בדיוק כמה דקות ופתאום כאילו שכח לינוק. מוזר בהחלט.
יום למחרת הביאו לי אותו שוב. עם כאבי תופת בחתך הניתוח, אני מנסה לתפוס את הילד וכל תנועה שהוא עושה מכאיבה לי ברמות שלא יתוארו. נלחמתי ללא הצלחה. הדמעות התחילו לרדת מרוב כאב. ביקשתי שוב יועצת הנקה.

יש עוד פרסומות ולינקים לאתרים בנושא הורות. “הכי קרוב לאמא”. “להיות אמא” “נשים מדברות אמהות”. למועדון “אמא” כבר הצטרפת? הוא לא.
חברים שלו לא מבינים כל כך מה הוא רוצה. הם חוזרים בשמונה הביתה, יושבים קצת עם הילד מול בייבי מוצרט (זה מאד מפתח את האינטיליגנציה ומאפשר לקרוא עיתון בשקט) והתינוק הולך לישון.

במקביל, תחושות האשם מתגברות, מתרחבות ותופסות מקום נכבד ביציע של הנשמה: "אלוהים, מה עשיתי ? למה שלחתי אותה לתינוקיה ? למה ביקשתי מהאחות שתיקח אותה ? הרי יצרתי חיים …."

ולא קישרתי את זה, לא היה לי מושג. מעולם לא שמעתי נשים מדברות על דיכאון אחרי לידה, אולי מזכירות כלאחר יד איזה בייבי בלוז קל כזה –ירידה בהורמון האסטרוגן , חוסר איזון בפרוגסטרון-אבל אצלי זה לא היה קל כזה- אצלי זה היה מפל שמחכה בהמשך.

אבל לפעמים, כמו היום, קשה לי. קשה לי כל כך כשאת בוכה אליי ורוצה אליי, אפילו בוכה אצל אבא. אז ברחתי לאמבטיה ובכיתי. נשברתי לרגע. רציתי את אמא – את סבתא, שתבוא ותעזור, שתחבק, שתאהב, שתנשק ותנחם אותי – כי גם לי קשה. ואז חשבתי שאולי לא חוויתי דיכאון לפני או אחרי לידה אולי אני חווה אותו עכשיו?

בימים הראשונים הייתי בהלם לא ידעתי מה נעשה איתי. הרגשתי קצת זרה…אז עוד לא ידעתי וגם אף אחד לא הכין אותי לכך שאני אמורה ללמוד להכיר אותך ולהתאהב בך. חשבתי שכשתינוק נולד, אז מהשנייה שמקבלים אותו ליד כבר מאוהבים בו… מה אגיד לך אהוב נפשי ? הרגשתי קרובה אליך מאוד, הרגשתי אחריות גדולה, הרגשתי מסירות נפש כלפיך, הרגשתי אכפתיות אמיתית, אבל אהבה שמתפוצצים ממנה… את המשהו החזק הזה שבגללו קוראים לי אמא- עוד לא הרגשתי.

חשוב לזכור שהתחלות הן קשות אבל התחלות הן רק בהתחלה ואח"כ לומדים להתמודד טוב יותר עם המציאות החדשה ומתארגנים מחדש ומתפנים להינות מהדברים המדהימים שמביא איתו תינוק לתוך המשפחה.

ואם בכל זאת נתקעתם בתוך המערבולת, וקשה להשתחרר לבד מהקשיים או מהמשבר, זו לא בושה לפנות לעזרה. ללכת לטיפול זוגי ולהיעזר בו כדי לבנות תקשורת טובה יותר, מכילה יותר, מקבלת ותומכת ולצאת שוב לדרך משותפת.