אחרי לידה

מעולם לא הייתי טיפוס עמוס חברות, תמיד נדדתי בין קומץ של חברות טובות, כל אחת במידתה, שהתחלפו, התעגלו והתמזגו חייהן בחיי עם השנים, עם הלידות, התפתחויות ובעיקר אימהות.

כשהפכתי זהותי מרווקה – נשואה לאמא, העניין החברתי הפך לאישו מרכזי בחיי. חשתי צורך בשיתוף, באחווה, שמא אומר האחווה הנשית, רציתי להקשיב וללמוד, להעביר את מה שעומד בליבי לאחרות ולהפך, ליצור מערכת מאוזנת של קחי ותני שבדרך כלל מפרה ומלכדת.

נשים אחרי לידה לא משוגעות. לא מטורפות.

נשים אחרי לידה עשויות לחוות, טלטלות פיזיות קשות מנשוא וחוסר מקום מוחלט לטלטלה הרגשית. זה קורה גם לאלו שיש להן תמיכה נפלאה, רגשית, נפשית, פיזית וכל השאר.

זה לא תלוי בסביבה שלהן והסביבה לא תמיד יכולה להגיש עזרה כי יולדות לא תמיד מסוגלות לקבל עזרה. וזה בסדר גמור.

לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה.