אחרי לידה

הלידה היא אירוע משברי,

כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.

ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,

מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.

מסע קו לקו.

צמד מילים שאני מנחשת שלרוב הנשים מצלצל די מוכר.

זה מתחיל בנערותינו, שם נרמז או נאמר לנו מפורש, שאל לנו "לתת" את עצמנו, ומי שעושה כן בגיל שנתפש כצעיר מדי, מבססת לה בד"כ שם לא חיובי במיוחד.
ואז כשזה כבר "בסדר" לפי כללי החברה, זה צריך להיות בדרך מסוימת. כלומר עם מישהו שאוהבים, אחרי שכבר מכירים זמן מה ומחליטים יחד שזה נכון, ומתאים, ובשלים וכו' וכו' וכו' ושוב, מי שלא הולכת בדרך זו, כמוני למשל, ממשיכה או מתחילה לשאת את האשמה.

האמא הזו היא אדם בעצם. היא אשה עם רגשות ועם תחושות, עם חוויה כל כך עוצמתית שהיא עוברת, והיא זקוקה להכרה. היא זקוקה לאמא, אחות, חברה, בן זוג , שיהיו שם איתה, שיראו אותה, שיחזיקו לה יד ורק יקשיבו וזהו.
איכשהו נראה שקצת התבלבלנו, כל כך הרבה חוגים מקסימים, שעוזרים לאמא להיות עם התינוק, לראות איך הוא מתפתח, לגעת בו נכון, אבל שכחנו דבר אחד את האישה המדהימה הזו שנמצאת שם , זו שלפני רגע הפכה לאמא, ואולי מרגישה לבד, או בלבול, או אשמה, או קושי, וחוסר וויסות שנובע מעייפות ועוד.

ג'נט בלסקס עבדה עלי. ללא שום ספק. ברור שהיא לא התכוונה, ואני מאמינה בכנות שלה כאשר היא משכנעת אותנו הנשים שללדת טבעי, בלי אפידורל, חס וחלילה בשכיבה על הגב, זה הדבר הכי נכון. בטח לפמיניסטיות ראדיקליות כמוני, שלא צריך לשכנע אותן יותר מדי בכך שגם הליך הלידה עד כה עוצב על ידי גברים בדרך שנוחה לגברים. אני חושבת שזה נכון גם עכשיו.