אחרי לידה

הבדידות, החדגוניות, השעמום… יום רודף יום ונגמר. או יותר נכון לתחושותיי- היום כלל לא נגמר, אין לו התחלה ואין לו סוף. אין יום ואין לילה, השינה המקוטעת, וההזויה, הדאגה הבלתי פוסקת לתינוק ולבית, ולבעל ולכלבה ולאוכל ולתוכי ולכל העולם מסביב ואין לי עם מי לחלוק….

מראש לא היו לי הרבה חברות גם לפני ההיריון והלידה. איכשהו יצא שלא נשארו לי חברות ילדות מביה"ס היסודי ומהתיכון כמו לכולם. גם לא מהצבא. גם לא מאף עבודה שעבדתי בה בחיי והחלפתי הרבה מקומות עבודה. עם הרבה אנשים נשארתי בקשר אבל כולם ויריטואליים, בפייסבוק וכאלה. לא בחיים היומיומיים.

אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שאני רוצה שהכל ייגמר ?
אם זה לא דיכאון, אז למה החיים שלי מרגישים לא שייכים ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא מצליחה לאהוב אותו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא רוצה להיות פה. לא, לא רק פה כרגע. פה בחיים. לא רוצה. לא טוב לי.

לשון קשורה היא תופעה שבה הלשון מחוברת יותר מידי בעור דק לקרקעית הפה וזה לא מאפשר לתינוק ליצור ואקום ולכן הוא אינו יכול לשאוב את החלב מהשד.

היועצת ביקשה גם מבעלי לפתוח את פיו ואז אמרה בצורה חד משמעית: " גם לבעלך יש לשון קשורה וזה עבר גם לילד". אחר כך, שסיפרנו את זה לחמותי, מתברר שגם היא לא הצליחה באמת להניק את בעלי לפני 30 שנה ואז אמרו לה שאין מספיק חלב. וזה, כאמור, מסתבר כלא נכון.