אחרי לידה

חשוב לזכור שהתחלות הן קשות אבל התחלות הן רק בהתחלה ואח"כ לומדים להתמודד טוב יותר עם המציאות החדשה ומתארגנים מחדש ומתפנים להינות מהדברים המדהימים שמביא איתו תינוק לתוך המשפחה.

ואם בכל זאת נתקעתם בתוך המערבולת, וקשה להשתחרר לבד מהקשיים או מהמשבר, זו לא בושה לפנות לעזרה. ללכת לטיפול זוגי ולהיעזר בו כדי לבנות תקשורת טובה יותר, מכילה יותר, מקבלת ותומכת ולצאת שוב לדרך משותפת.

תמונת הסיום של התסריט-הידוע-מראש-שלי, כתמיד; אני ואביגיל, לבד בחדר. אביגיל צורחת מרוב עייפות ואני-בתפקיד אמה המסורה, מנסה להרדים אותה.
מבעד לדלת מציץ ראש מודאג (לשמע הצרחות):
"צריכה עזרה?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"לא"= את תיבהלי תוך דקה מהצרחות, תנסי להצחיק אותה, תחליטי שהיא לא עייפה, מה שיוביל אותה לעוד עייפות ועוד צרחות.

הבדידות, החדגוניות, השעמום… יום רודף יום ונגמר. או יותר נכון לתחושותיי- היום כלל לא נגמר, אין לו התחלה ואין לו סוף. אין יום ואין לילה, השינה המקוטעת, וההזויה, הדאגה הבלתי פוסקת לתינוק ולבית, ולבעל ולכלבה ולאוכל ולתוכי ולכל העולם מסביב ואין לי עם מי לחלוק….

מראש לא היו לי הרבה חברות גם לפני ההיריון והלידה. איכשהו יצא שלא נשארו לי חברות ילדות מביה"ס היסודי ומהתיכון כמו לכולם. גם לא מהצבא. גם לא מאף עבודה שעבדתי בה בחיי והחלפתי הרבה מקומות עבודה. עם הרבה אנשים נשארתי בקשר אבל כולם ויריטואליים, בפייסבוק וכאלה. לא בחיים היומיומיים.

אני כבר פחות מחייכת, בקושי אוכלת ובעיקר מתקשרת עם אביה שצומחת בתוכי, מדברת אליה, שואלת אותה: מה קורה חמודה? לא טוב לך בפנים? קשה לך גם? תני לי סימן שאבין איך את מרגישה, שאבין מה קורה. אולי את שם בפנים תוכלי לתת לי יותר תשובות.

אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שאני רוצה שהכל ייגמר ?
אם זה לא דיכאון, אז למה החיים שלי מרגישים לא שייכים ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא מצליחה לאהוב אותו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא רוצה להיות פה. לא, לא רק פה כרגע. פה בחיים. לא רוצה. לא טוב לי.