אחרי לידה

דיכאון אחרי לידה. דיכאון. לא סתם עצב. דיכאון. סטיגמות. פסיכיאטר. כדורים. מחשבות קשות. מתי תיגמר הדרך הזאת? הדרך שליוותה אותך. טיפולים-הריון-לידה-דיכאון. כל כך הרבה עצב סביב אושר אחד, קטן-גדול. אני אוהבת אותך. אמא . גרועה אבל אמא.

********
זה נמצא בגרון. משהו יושב שם. לא מאפשר תנועה קלה של אויר. לא מאפשר לאכול. זה נמצא בחזה. לוחץ.זה נמצא בשיניים. מהודקות כל הזמן. לפעמים שמים לב ומשחררים את הלסת. אבל דקה עוברת והשיניים שוב חשוקות. זה נמצא בעיניים. שכבר שורפות מהבכי. ומה אם יראו. זה נמצא בבטן. שמתהפכת למשמע הקול. בכי. הוא שוב התעורר, והמלחמה מתחילה שוב. מלחמה לשרוד את השעות הבאות עד שירדם שוב.

עוד יום הסתיים לו.

ניסיון אחרון לפני הקריסה מול המסך, לארגן קצת, לפחות למראית עין, את המבצר שלנו. הקטנה כבר ישנה ואני תוהה ביני לבין עצמי איזה לילה מחכה לי… האם יהיה לה לקטנה הזו השקט הראוי שיאפשר שקיעה שקטה ועמוקה לשינה? או שתזדקק לי יציבה ואיתנה ומלאת סבלנות (כמו שלא תמיד אני מסוגלת להיות), כדי לקרוס לכמה רגעים לשינה קלה בתוך זרועותיי ושוב להתעורר.

אז זהו. זה רשמי. אפשר לברך ולהגיד מזל טוב. אני בהריון, שני במספר.

ויחד עם כל הברכות, והאיחולים, אני מרגישה ריקנות, ממש מכריחה את עצמי להתרגש. אני לוקחת את ההריון הזה באדישות מסוימת מחד, ובפחדים וחרדות מאידך. נשמע פרדוקסלי ? גם לי, כך בדיוק אני חשה.