להיות אישה אחרי לידה זה אומר לעבור טרנספורמציה רגשית, רוחנית ופיסית. זה אומר להתמודד עם מציאות של חוסר שינה, בדידות ומענה קטן לצרכים הפיסיים והרגשיים. זה אומר שלפעמים הלב מתרחב וכואב בו זמנית. כאן אנחנו מדברות על כל זה, ועוד. וגם את מוזמנת.
"זה היה רגע של שבר, ישבתי אצל הפסיכולוג שלי, מספרת את סיפור חיי, מתארת את הכאב, את הפחד, את חיי היומיום הנעים מקיצוניות אחת לשנייה, את המילים הקשות הנזרקות לחלל האוויר והייאוש, הייאוש שהיה כל כך גדול".
לרגע הייתה שתיקה, כך סיפרה לי ד', שהגיעה אלי לפגישת היכרות. "הבטתי בעיני הפסיכולוג שלי והוא בעיני, ושנינו ידענו שמשהו גדול עומד להיאמר כאן, משהו שעומד לשנות את חיי". ד', הוא אמר, את נמצאת במצב של אלימות במשפחה.
ילדה שלי, יפה שלי, מתוקה שלי… אני כל כך אוהבת אותך, אם אני לא אגיד את זה בכל רגע אפשרי פשוט אתפוצץ.
העיניים המדברות שלך סוחפות אותי עמוק לתוכן, ואני מרגישה שאני יכולה להיעלם, לשקוע ברוך ומתיקות…
החיוך המדהים שלך קורא לי לבוא אליך, קרוב קרוב, להניח את ראשי בין זרועותיך השמנמנות, להתמסר…
אני כועסת על אמא שלי. כועסת עליה מאוד. לא מצליחה להעביר את זה או להתגבר על זה. כועסת על עצמי כי אני כועסת עליה. ורע לי כבר כמה ימים. אף
ילדתי לפני שישה שבועות את בני השני. תינוק מתוק שמחייך אליי כל פעם שהוא רואה את הפנים שלי מולו. לתינוק הקטן החדש הזה, שכולו כוונות טובות, יש אח גדול. תינוק בן שנה וחמישה חודשים. ילד מקסים, שובב, עם שמחה פנימית גדולה וקסם אישי.
ואני עומדת ביניהם ומרחמת על שניהם ומרגישה כישלון. אף אחד מהם לא מקבל את מה שהוא צריך. בעיניים שלי הכל מתנהל בדרך של כיבוי שריפות, התמונה שעולה לי היא שלי עם התינוק בוכה על הידיים וכף עם אוכל, מנסה להגיע לפה של הבכור שבתורו מתרעם וצועק, ושופך את האוכל על הרצפה.
אני חושבת שאני מפחדת מהתינוק שלי. בעצם, אני חושבת שפחדתי ככה גם מהגדולה שלי, כשהייתה תינוקת, ואולי רק עכשיו אני מוכנה להודות שהתחושה הזאת היתה פחד.
אני אסביר. אני חוששת לעשות תוכניות או ללכת למקומות מסוימים מחשש שהוא לא יהיה רגוע, יבכה, יצרח, לא יתנהג בצורה נאותה.
ועכשיו הוא מתחיל "גן". מסגרת. אחרי שנה + עם אימא בבית, אני צריכה "למסור" אותו למישהי אחרת שתגדל אותו במקומי, שתראה את כל הדברים החדשים שהוא עושה ואני רוצה לתת לו התחלה רכה ככל שאפשר. בלי להיות תלוי באמא לשעת הצהריים שלו בגן. אז זהו, הוא צריך להירדם בלעדיי ואני זו שצריכה לעשות זאת. לא אבא.
נעים להכיר,
שמי לימור לוי אוסמי, אני מטפלת cbt-act באמהות ויוצרת האתר.
את מוזמנת בשמחה להצטרף לקבוצת ווטסאפ עם התכנים החדשים והזמנה לסדנאות,
או לכתוב לי באופן אישי, אני תמיד עונה.
אם מעניין אותך פרטים על תהליך טיפולי איתי, כאן תוכלי לקרוא את כל הפרטים.
ואפשר ליצור איתי אחר קשר לשיחה ראשונית והיכרות.
תודה שאת פה, ואשמח לשמוע ממך,
לימור.
תכנים שיעזרו לך להרגיש שפויה ומובנת בהורות